כללי
החלטה בבקשה לדחייתה על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית מינהלית, שעיקר עניינה, כלשון סעיף ה' של פסקת המבוא של הבקשה – "לצוות על המשיבים לחדול מניכוי 'דמי טפול מקצועי-אירגוני' מהעובדים חברי הקבוצה, ובכלל זאת לחדול מלהורות למעסיקים חברי הקבוצה לנכות מהעובדים 'דמי טפול מקצועי-אירגוני' ולהעבירם למשיבה 3".
כמפורט בהמשך, נועדה תובענה זו לתקוף גביית 'דמי טפול' כדלעיל, הן מהעובדים הפלסטינים, והן ממעבידיהם.
סעיף 14 לבקשת האישור מתאר את הפרקטיקה, ואף עתה אביא את הדברים בלשון בו נוקט ההליך: "המעסיק מוסר בסוף כל חודש דו"ח מפורט למת"ש אודות העובדים הפלסטינאים שהועסקו אצלו באותו חודש, ומת"ש מכין ומנפיק תלוש שכר לעובד בו מפורטים רכיבי השכר, התשלומים הסוצאליים, נכויי חובה, מיסים, סכום התשלום נטו לעובד וכיו"ב". סעיף 15 מוסיף באותיות מודגשות כדלקמן: "מת"ש מציב בפני המעסיק תנאי – בלעדיו - אין למתן היתר העסקה ולהיותו בתוקף, כי המעסיק ישלם ויעביר למת"ש בכל חודש את כל התשלומים והניכויים המפורטים בתלוש השכר".
דבר החקיקה הראשון שמצוין בתובענה הנו סעיף 1י"ז לחוק עובדים זרים, המחייב את מעסיקיהם של עובדים פלסטינים לשלם לעובדיהם "גמול עבודה" באמצעות "הממונה", כשהכוונה לראש רשות האוכלוסין.
אלא, שנוכו – על פי הנטען – כספים בהקשר הרלוואנטי, שלא מתיישבים עם תנאי החוק הנ"ל.
סעיף 37 לבקשה מסכם את תמונת המצב, לשיטת התובעים, ולפיה חל איסור מפורש על ניכוי דמי טפול מקצועי-אירגוני מעובדים פלסטינים בהקשרים רלוואנטיים.
לטענת התובעים, ניתן גם לסמן אבני דרך להתפכחות בשנים האחרונות:-
על פי סעיף 55 לבקשת האישור, הוגשה קודם להליך זה תביעה ייצוגית בגין גביה שלא כדין של דמי טפול אירגוני-מקצועי ממעסיקים בענף החקלאות שהסתיימה בהודעת חדילה של המדינה, על משמעויותיה של הודעה זו – ת"צ (מרכז) 15994-03-18 [להלן – פס"ד 'נטע הארץ'].
...
ואולם, נכתב בו כך:
"סבורני, נוכח ההשוואה להוראת סעיף 1(א) ולעקרון שהיא מבטאת, כי המבחן הקובע צריך להיות דווקא האם לצורך הטלת תשלום מסוג מסוים על הפרט נדרשת הסמכה בדין. כלומר, אין זה מבחן של מצב הדברים כהווייתם, העוסק בשאלה האם התשלום הוטל או נגבה מכוח סמכות שבדין (או נחזה להיות כזה), אלא מבחן משפטי-נורמטיבי, הבוחן האם מדובר בתשלום מסוג התשלומים אשר אין להטילם על הפרט אלא במסגרת הסמכה כדין. שימוש במבחן שקבע בית משפט קמא, כפשוטו, כלומר אם אנו בוחנים האם הרשות פועלת מכוח סמכות בדין (או לחלופין, האם לשיטת הרשות היא פועלת מכוח סמכות בדין), עלול להוביל לתוצאה אבסורדית, כשדווקא במקרים בהם המדינה אינה פועלת על פי סמכות בדין, אף כי היא נדרשת לעשות כן, לא ניתן יהיה להגיש תובענה ייצוגית לפי פריט 11. ממילא גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם החלטות של בית משפט זה ובתי משפט מחוזיים, אשר אישרו תובענות ייצוגיות במקרים של גביית תשלומי חובה בהיעדר הסמכה, כלומר – שהוטלו ללא סמכות".
והדברים, כמו נכתבו לענייננו.
ולבסוף, נכון לייחס משקל לטענת התובעים בסעיף 27 לתגובתם, בה מפנים הם לפסיקת בית המשפט בפרשת 'נטע הארץ' שכבר נזכרה בהחלטה זו, במסגרתה פסק בית המשפט כדלקמן:
"המשיבה טענה כי דין הבקשה לגמול ושכר טרחה, דחיה על הסף מאחר שלא חל פרט 11 בענייננו. טענה זו מוטב לה שלא הייתה נטענת, ואסביר. סעיף 9(א) בחוק תובענות ייצוגיות עניינו בקשה לפי פרק ס"ק (ב) והוא קובע כי במקרה כזה של תביעה לפי פרט 11, לא תאושר תובענה אם הרשות הודיעה על חדילה מגבייה. משמע – הודעת חדילה, שהיא פריבילגיה מרחיקת לכת שניתנה אך לרשות, עומדת רק לכזו שהוגשה נגדה תביעה לפי פרט 11. על כן לא יעלה על הדעת, שרשות שהודיעה על חדילה ועקב כך קיבלה למעשה פטור מהשבה במסגרת התובענה הייצוגית, תטען במסגרת הטיעונים לגמול ושכר טרחה שפרט 11 לא חל בעניינה".
יתר על זאת, נכון אני במסגרת החלטה זו לשקף, שיש אחיזה לטענת העותרים, שניתן ונכון לראות בפסק דין 'נטע הארץ' כאנלוגי לענייננו, בין היתר בשים לב לזהות הפלוגתא בהליך דהתם, ובהליך דהכא.
סוף דבר, הבקשה – נדחית;
תשובה לבקשה לאישור התובענה כייצוגית – תוך 90 יום מהיום.
