בסמוך לכך היתקבל בכנסת החוק לתשלום חלקי של דמי הבראה בשירות הצבורי בשנים 2009 ו-2010 (הוראת שעה), התשס"ט-2009 (להלן: החוק לתשלום חלקי), אשר קבע כי דמי ההבראה המופחתים (מכוח החוק או מכוח הסכם קבוצי), מופחתים לצמיתות ולא ישולמו אף בעתיד (סעיף 9 לחוק לתשלום חלקי).
לפיכך הוגדרה הקבוצה ככוללת "עובדים ב'גוף נתמך' ועובדים ב'מוסד חינוך' כהגדרתם בסעיף 2 לחוק לתשלום חלקי, אשר משכרם הופחתה מחצית מגובה דמי ההבראה בשנת 2009". סופו של דבר הוא כי אושרה הבקשה לתובענה ייצוגית שעילתה סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר).
...
בהמשך לסיכום זה, ובתום משא ומתן שהתנהל בין המדינה לבין ההסתדרות, נחתם ביום 16.6.2009 הסכם קיבוצי מיוחד בין המדינה ובין מעסיקים בשירות הציבורי וההסתדרות (להלן: ההסכם הקיבוצי הראשון) בדבר הפחתת דמי הבראה בשנים 2010-2009.
סוף דבר
החלטנו לקבל את ערעור המדינה, לבטל את אישור הבקשה לתובענה ייצוגית ולדחות את בקשת הרשות לערער מטעם המבקשות.
לשיטתי המסקנה כי למשיבות לא קמה עילת תביעה אישית נגד המדינה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר) מתחייבת כבר מן ההכרה בכך שהחקיקה הרלוונטית שללה את זכאותם של העובדים לכספים שהופחתו מדמי ההבראה, ללא תנאים.
נוכח המסקנה אליה הגעתי איני נדרשת לשאלה האם אפשר לראות במדינה מי שהתעשרה כתוצאה מהפחתת דמי ההבראה על-ידי הגופים הלא מתוקצבים, וממילא איני נדרשת לקבוע מסמרות בשאלת פרשנותו של המונח "קיבל" בסעיף 1 לחוק עשיית עושר (ראו והשוו: ע"א 186/77 סוכנויות (השכרת רכב) בע"מ נ' טרבלוס, פ"ד לג(1) 197 (1978)).