תביעה חוזית ונזיקית בגין הפרת חוזה צילום בר מצווה

נוכח החשדנות הרבה בין הצדדים וניסיון העבר לרבות אי הבשלתו של הסכם לתיקונים בעין שטיוטות ממנו הוחלפו בין הצדדים והבעייתיות הטבועה באכיפת פסקי דין לבצוע שמצריכים בסופו של יום מינוי עוד מומחים והכרעות יקרות ומתישות במחלוקות לגבי טיב ביצוע, ייפסק סעד כספי ולא הסעד לבצוע בעין שנתבע והוא חלופי לסעד הכספי.

הכלל היסודי הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה, בתביעות נזיקין יש צורך להוכיח לא רק קיומו של נזק אלא גם להוכיח מחדל או התרשלות או הפרת חובה חקוקה וקשר סיבתי בין אלו לנזק.

אילוץ תיכנוני (אלא אם כן מוכח כדבעי שמדובר באילוץ המשרת רק אינטרס של היזם על חשבון אינטרס של הלקוח), אילוץ ביצועי (כל עוד עומד בתקן אם יש כזה ואיננו מהוה סיכון או מיטרד ממשי), בלאי טבעי או חריגות מינוריות חסרות כל משמעות אמיתית (שלרוב אם לא תמיד, לא הפריעו לרוכש-התובע עד שהמומחה מטעמו סיפר לו עליהן) כל אלו מעלים הרהור של ממש בשאלה האם בכלל ראויים הם להיקרא "ליקויים" ויתרה מכך להחשב כ"נזק" בר פיצוי, הדברים הנם בבחינת קל וחומר כאשר תביעות חורגות בזמן ובמהות מגדר ה"אחריות" שניתנת על ידי הקבלן או לאחר חלוף שנת הבדק והופכות להיות לתביעות נזיקיות או חוזיות.

המומחה נאמן מפנה לכך שהנטל מוטל לפתחו של התובע, הוא צודק ברם כאשר לא נסתרה קביעת המומחה בן עזרא ביחס למקום היחידי בקיר הבית בו ניתן לראות שכבות וכאשר מדובר בסעיף מרכזי בתביעה שאם הוא "נופל" לא נותר ממנה הרבה, היה מקום לצפות לבדיקה והתייחסות מעמיקות יותר ולמצער לחקירה נגדית נמרצת יותר של המומחה בן עזרא בנקודה זו. כאן יש להתייחס לעניין נוסף המשותף לרוב הליקויים הנתבעים הנוגעים לרטיבות, אין תמונות שצולמו בזמנים רלבאנטיים להכנת חוות הדעת או הגשת תצהיר התובע המראות את מצב הרטיבות נכון לתקופה האחרונה.

...

שלישית, הגם שאני מקבל את טיעוני הנתבעת ביחס להסכמתה לביצוע מקצה תיקונים בהתאם לחוות דעתו של המומחה בן עזרא וכי אין בהסכמתה זו כדי להוות הודאה כלשהי בחבותה הרי כשמדובר בהסכמה בסעיף קרדינאלי בנושא שהעסיק את הצדדים מאז מסירת הדירה ואשר עלות ביצועו גבוהה, הסכמה זו מעלה תהיות.

ב"כ הנתבעת הפנה לוויתור שעשה התובע ביחס לסכום תביעתו ומבלי שיצביע על פריטי הוויתור ושיעורם וטוען כי המשמעות היא שהנזק לא הוכח, הנני מקבל טענה זו בחלקה בלבד.

אשר על כן תשלם הנתבעת לתובע סך 83,650 ₪ בצירוף הוצאות המומחה בסך 2500 ₪ כאשר שני סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 7.5.13 ועד לתשלום בפועל ובנוסף תשלם הנתבעת לתובע אגרה יחסית בסך 2100 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10000 ₪ ומע"מ בגינו כאשר סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

לציון המאורע, ערכו הוריו חגיגת בר מצוה בחודש ינואר של שנת 2016, במלון לאונרדו פלאזה באשדוד (להלן: "המלון") שבבעלות הנתבעת.

מן הכלל אל הפרט ; מספר האורחים שסוכם בין הצדדים: עילות התביעה העיקריות של התובעים נסמכות על טענה חוזית של הפרת ההסכם עם הנתבעת, וטענה נזיקית בשל מחדלי הנתבעת שהובילו לכשלון הארוע וגרמו לתובעים לעגמת נפש ופגיעה בשמם הטוב.

כשנשאל לעניין הוצאת המנות והגשתן לאורחים, השיב השף מספר פעמים כי הוא אינו אחראי על נושא זה. עוד העיד השף כי מנות הפתיחה היו מוכנות על עגלות כבר בשעה 11:30, 12:00 לכל המאוחר, לצורך חלוקתן לאולם (עמ' 135 ש' 25-27), אך טענה זו אינה מתיישבת עם צלומי הוידאו של הארוע בהם ניתן לראות את האורחים יושבים במקומותיהם, אך מנות הפתיחה, שלכאורה על פי עדותו היו מוכנות בשלב זה וכל שנותר היה להגישן לשולחנות, לא הוגשו משך דקות ארוכות בזמן שנראים בוידאו מלצרים עומדים חסרי מעש.

...

על כן, סבורני כי מקרה זה נופל בגדר המקרים החריגים בהם לא רק שהופר אמונם של התובעים בנתבעת, אלא שהנתבעת לא לקחה אחריות על מחדליה, ואף התנהגה אל התובעת בצורה פוגענית במיוחד.

לאור האמור, אני מקבלת את רכיב הפיצוי בגין עגמת נפש ופוסקת לתובעים סך של 200,000 ₪.

סוף דבר: אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים כדלקמן: סך של 200,000 ₪ פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובעים בשל הפרת ההסכם על ידי הנתבעת.

במעשיה ו/או במחדליה כאמור, הפרה הנתבעת גם את חובותיה החוזיות, כך לטענת התובעת.

כן נטען, כי הנתבעת הצהירה בחוזה בין הצדדים כי בחנה את תנאי האתר וכי לא תהיה לה טענה בעיניין זה לרבות באשר לתנאים הטופוגרפיים ודרכי גישה וכי הנתבעת נטלה על עצמה בחוזה אחריות לכל נזק כתוצאה מהפרת ההסכם ואף תדווח על כל מפגע בטיחותי או תאונה.

ביום 11/3/21, הגישה התובעת סיכומי תשובה בהם נטען, כי טענת הנתבעות לפיה לא נגרמו נזקים, עומדת בסתירה לחוו"ד השמאי מטעם הנתבעות, אשר צירף לחוות דעתו את הצילומים של הנזק ואת עלות התיקונים ואף הודה בחקירתו כי אף יצרן אחר לא היה מתקן את המכונה אשר נזוקה (עמ' 56 לפרוטוקול ש' 16 – 17).

דבר זה, יש בו לבדו כדי לאיין את טענות התובעת בדבר 'רשלנות מוחלטת' של הנתבעות - בנוגע למקום בו נפרק המטען מושא תובענה זו. שכן, בהתאם להוראות סעיף 36 לפקודת הנזיקין הנ"ל, היה על התובעת לראות בנסיבות הללו מראש, כי עלול להגרם נזק מעצם פריקת המטען שלא במקום המיועד לכך, בידיעתה ומכאן שגם ברשותה.

אעיר בקציר האומר, כי אפשר והליך זה היה מסתיים מוקדם יותר אף בלא ניהול הליך הוכחות מלא ובלא הקצאת משאבים מעין אלה שהוקצו - לו היתה התובעת מצמצמת את תביעתה לראשי הנזק, להם היו ראיות של ממש ונוטלת אחריות על מעשיה או מחדליה, כפי שדרשה זאת מן הנתבעת על פי החוזה.

...

נתתי דעתי לטענות התובעת לרבות ההפניות לפסיקה בעניין זה. אציין, כי בסעיף 1 ב' להסכם שכה"ט, נקבע בין הצדדים, כי התובעת תשלם לבאי כוחה סך של - 25% מכל סכום שייפסק בפסק דין בתוספת מע"מ (ס"ק ד'), למעט אגרת בית משפט.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סך של – 253,289 ₪, בגין הנזק.

כן תשלמנה הנתבעות לתובעת שכ"ט עו"ד, בסך של – 16,564 ₪ בתוספת מע"מ בסך של – 2,816 ₪ ובסה"כ סך של – 19,379 ₪.

עילות התביעה המופנות כלפי העיריה הן: רשלנות, הפרת חוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999 (ס' 3 ופרשנותו ככזה המחייב עוסק בתחרות הוגנת), והפרת חובה חקוקה, המנויה בסעיף 145 לחוק התיכנון והבניה.

דיון והכרעה האם העיריה הפרה חובה חקוקה סעיף 63 לפקודת הנזיקין, קובע כך: "(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פרושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פרושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.

המשפט אינו מצפה להיתנהגות אלטרואיסטית של "מלאך", אלא להיתנהגות סבירה שנעשית בתום לב. בעיקרון המופשט של תום הלב, ואשר הוחל בסע' 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג, על כל הפעולות המשפטיות, נוצק מפעם לפעם תוכן הן על ידי הרשות השופטת, אשר מצוה לזהירות רבה בשימוש במכשיר רב עוצמה זה (ראו ע"א 391/80 לסרסון ואח' נ' שיכון עובדים בע"מ (1984)), והן על ידי המחוקק, בסוגיות בהם מערכת הדינים ההיקפית כמו חוק-יסוד חופש העיסוק, דיני החוזים, דיני הנזיקין ודיני עשיית עושר שלא במשפט, אינה מספקת מענה הולם.

"במשפט הצבורי תום-הלב מתייחס למצב הנפשי של הרשות המינהלית שאפשר לקרוא לו גם בשם שרירות או זדון, ואילו חובת ההגינות מתייחסת להיתנהגות של הרשות המינהלית. חובת ההגינות – שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור – מחמירה יותר מחובת תום-הלב החוזית. הרשות המינהלית כפופה לחובת ההגינות בכל אשר תעשה – הן בתחום המשפט הצבורי והן בתחום המשפט הפרטי, ואין צורך להכפיף אותה לחובת תום-הלב" (כב' השופט זמיר בבג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר אגף המכס והמע"מ (1988)).

סעיף 3 לחוק העוולות המסחריות קובע כך: "לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השרות של עוסק אחר". פרופ' מיגל דויטש בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר (תשס"ב) כותב כך: "העוולה נועדה לטפל במקרים של חסימה פיסית או טכנית, ולא במקרים שבהם ההכבדה על הגישה של הלקוחות היא תולדה של צבירת יתרון תחרותי (אף אם הוא בלתי הוגן) בכוח המשיכה המסחרי מול לקוחות, הגורמת לכך שנוצרה 'הכבדה' על גישת הלקוחות למתחרה, בהיות הלה מצוי עתה בנחיתות מבחינת כוח המשיכה... לא די בשידול כזה או אחר של לקוחות או סוכנים, המוביל אותם אל המשדל במקום אל המתחרה, על מנת לחסום את הגישה לעוסק התובע, לצורך הוראה זו" (הדגשה לא במקור) בתא (מחוזי ת"א) 1627/01 מ.ש. מגנטיקס בע"מ נ' דיסקופי (ישראל) בע"מ (3.6.01) הוכרה הכבדה באופן לא הוגן גם באמצעים אלקטרוניים (כתובות דומיין באנטרנט), ולא רק בדרך של חסימה פיסית של הגישה, וכך נאמר בפסק הדין: "היסוד דן במניעה או הכבדה על גישה, ואינו מיתעניין בדרך בה נגרמת המניעה או ההכבדה על הגישה. לפיכך, לצורך קיומו של יסוד זה אחת היא אם מדובר בפעולה או במחדל, בפעולה חד-פעמית או מתמשכת, במניעה פיסית או בשימוש באמצעים אלקטרוניים או אחרים. גם המונח 'גישה' לא הוגדר בסעיף." בת.א. (מחוזי מרכז) 24480-10-14 אסף נ' בן עמי ואח' ( 21.4.16) התחרו שתי חנויות צלום על לקוחות שהגיעו למשרד הפנים ונזקקו לתמונות פספורט.

...

רו"ח דבורי ציין בחוות דעתו: "לאחר שבחנתי את טופס הפחת שהוגש למס הכנסה, ההשקעות בשלט מיום הקמתו הגיע לסך 261,000 ₪", אולם בעדותו נקב בסכום אחר - 150,000 ₪ (פרו' עמ' 12).

האומדן הלא מדויק שביצעתי כעת אינו מחויב המציאות, מקום שבו התובע יכול היה להביא נתונים מלאים אך בחר שלא לעשות כן, ולכן המסקנה היא שהתובע לא הוכיח כדבעי את נזקיו.

אולם כאמור, גם סכום זה אינו בר פיצוי, באשר לא הוכחו העוולות הנטענות כלפי העיריה, ולא הוכח הקשר הסיבתי בין הצבת שלט פרסום החוצות לבין הפסד רווח זה. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובע על כל רכיביה ועילות התביעה המנויות בה. אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 15,000 ₪.

רקע וניהול ההליך בבית המשפט קמא: בבית המשפט קמא מתבררת תביעת המשיבה בעילה חוזית ונזיקית לסעד כספי בסך של 2.5 מיליון ₪ או סעד חליפי לאכיפה של הסכם מכר (נספח 1 לכתב התביעה) (להלן: "ההסכם") שנעשה בין המשיבה וחברת הכל לגן מ.נ בע"מ (להלן: "החברה") באמצעות המערער 1 שהוא בעל מניות החברה.

בפתח הישיבה מיום 21.6.22 טענה המשיבה כי צו המניעה לא נאכף עד היום ונמנע ממנה לצלם בחנות כדי להביא ראיותיה בנידון למעט סירטון שהוצג לבית המשפט והמערערים טענו כי צולם לפני מועד ההסרה של המוצרים שנקבע בצו.

בכתב התביעה התבקש סעד כספי בגין ניזקי המשיבה מחמת הפרות של ההסכם בעוד המערערים טענו להגנתם כנגד תוקפו של ההסכם בשל זיוף ולהעדר תוקף לתניות שנקבעו בהסכם האוסרות מכירה או שיווק של המוצרים.

...

לאחר החלטתי מיום 30.3.23 לפיה אין בפני בקשה כדין לסילוק על הסף, הוגשה בקשת הסילוק ביום 31.3.23 בהתאם לתקנה 147(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות") לפיה אין למערערים זכות להגיש את הערעור ונטען גם לגוף הערעור.

החלטתי כאמור, לדון בבקשה כאילו הוגשה בקשת רשות ערעור על פי סמכותי לפי תקנה 149 (4) לתקנות וניתנת הרשות לערער.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים, בכתבי בי-דין בבית המשפט קמא ובפרוטוקולים על פיהם הסמיכו הצדדים את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, הגעתי למסקנה כי לא נפלה טעות בהחלטה ואין להתערב בה משלא היתה חריגה מסמכות בהחלטה של בית המשפט קמא.

סוף דבר: הערעור נדחה.