תביעה חוזית בגין סירוב לתקן או להחליף סחורה פגומה

במסגרת כתב התביעה אשר הוגש כאמור בשנת 2019 הבהירה התובעת כי התחייבה להעביר את מכולות הקרור למפיצה החדשה עימה היא היתקשרה, טופז איתן שיווק גלידות ומוצרים קפואים בע"מ (להלן: "טופז"), על מנת ששמשו אותה להפצת מוצריה של התובעת במקום הנתבע, אולם אי העברת המכולות על ידו אלצו וייאלצו אותה להזמין מכולות חדשות בעלות של כחצי מיליון שקלים, והזמנה שכזו אינה מתבצעת תוך זמן קצר, דבר שיגרום להפסיד רווחים בעונת הקיץ, בה יש ביקוש רב לסחורה.

עם זאת, הנתבע סרב לחתום על הסכם ההארכה, ולאור סרובו הודיעה לו התובעת שהסכם ההפצה יסתיים כמתוכנן ביום 17.7.19 (נספח 13 לתצהיר זהר), והנתבע הבטיח לתובעת שישיב את הציוד במועד שנקבע לכך (פס' 21 להחלטה בצוים הזמניים, ונספח 2 לכתב התשובה).

עוד טוען הנתבע שטענות נזיקיות שנטענו על ידי התובעת ומתייחסות לתקופה שלאחר הגשת התביעה, דינן להדחות, מאחר שלא נטענו בכתב התביעה, לא צורפה חוות דעת מומחה בנוגע לכך, וכתב התביעה לא תוקן מעולם.

הנתבע אמנם מבקש מבית המשפט לקבוע כי יש לבטל את מכתב הביטול, אולם מה המשמעות האופרטיבית של קביעה כזו? האם המשמעות היא שהנתבע חוזר להיות מפיץ של התובעת? וכיצד עניין זה מתיישב עם הדברים שנאמרו בין היתר בהחלטה בבר"ע, ראו שם בסעיף 10 : "בעניינינו, ומבלי לקבוע מסמרות בשאלת סכויי התביעה, שוכנעתי כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי לפיה הסיכוי לקבלת הכרעה האוכפת את הסכם ההפצה, אינו מצדיק דחייתה של בקשת המשיבה למתן סעדים זמניים. זאת, בין היתר, אך לא רק, בשים לב לאמור בסעיף 4.2 להסכם ההפצה; מאחר שהמבקש אינו מכחיש כי קיבל את מכתב הסיום מאת המשיבה; וכן נוכח העובדה שהמבקש לא הגיש תביעה לאכיפת ההסכם". מכל הטעמים הללו קובעת אני כי היחסים החוזיים בין הצדדים הובאו לסיומם כדין, ומיום 17.7.19 היה על הנתבע למלא אחר הוראות הסכם ההפצה; לחדול מלהפיץ את מוצרי התובעת; לחדול מלעשות שימוש בציוד השייך לה ולפעול להחזרתו.

יש לזכור כי בעת שהוגשה התביעה הנתבע סרב להתפנות מאיזור ההפצה, המשיך לעשות שימוש בציוד השייך לה ומשכך לא ניתן היה להעריך את שיעור הנזק שיגרם – בהיעדר "נקודת יציאה". לאחר שהתבהרה אותה "נקודת יציאה" הוגשו תצהירי התובעת, וביניהם תצהיר זהר מחודש פברואר 2021.

אם אכן כך (וזו הרי הייתה הסיבה להחלפה), האם אין לקחת זאת בחשבון בראש נזק זה? לאור האמור לעיל; מאחר וסבורה אני כי התובעת יכולה הייתה להביא נתונים מדויקים יותר באשר לאובדן מכירות; לקוחות; הקטנת רווחים באיזור וכו', לא מצאתי מקום לפסוק את הסכום הנידרש על ידי התובעת.

...

לגרסת התובעת, בשנת 2019 היא הגיעה לכלל מסקנה כי אין ברצונה לחדש את החוזה לשנים נוספות, בין היתר לאור התנהלות בעייתית של הנתבע.

סיכום הנזקים וסיום הגעתי לכלל מסקנה שהנתבע השתמש שלא כדין בקניין של התובעת, הן הפיזי והן הרוחני, וזאת לאחר שהסתיימו כדין היחסים בין הצדדים; הגעתי לכלל מסקנה שהנתבע לא ביצע העברה מסודרת של אזור ההפצה, ביצע תחרות בלתי הוגנת באזור וגרם לתובעת אובדן לקוחות ואובדן מכירות, אם בפרק הזמן שחלף עד להחלטות שניתנו ע"י מותב זה וע"י בית המשפט העליון ואם באופן כללי; הגעתי לכלל מסקנה שהנתבע לא השיב את הציוד שקיבל במלואו וגם בכך גרם לתובעת נזקים.

בנוסף, נעתרת אני לעתירות למתן סעדים קבועים, והכל כמפורט בסעיף 76 א'-ד' לכתב התביעה.

לאור כל האמור לעיל, ולאור המסמכים והאסמכתאות אשר צורפו כנספח לסיכומי התובעת, קובעת אני כי על הנתבע להשיב את האגרה באופן יחסי לסכום שנפסק; להשיב את הוצאות העדים (ככל ששולמו); להשיב את הוצאות ההקלטה (ככל שמדובר בהקלטה שאינה על חשבון בית המשפט) וכן להשתתף בשכר טרחת באי כוחה של התובעת בסך של 75,000 ₪.

עוד עלה מפי הנתבעת במהלך ניהול ההליך כאן כי לאחר שהתובעת סירבה בתוקף לאסוף את הסחורה שבמחסני הנתבעת ולבטל את העסקה עשתה הנתבעת כמיטב יכולתה להקטנת הנזק, ועל כן לאחר הגשת ההיתנגדות כאן פעלה בחודש מאי 2022 למכירת הסחורה שבידיה בעלות של הפסד, והכל לצורך הקטנת נזקיה וכפי חובתה.

בהתאמה טענה כי בין אם נפל בה פגם במהלך הדרך אל הנתבעת ובין אם נפל בה פגם במחסני הנתבעת, בין אם מדובר בסחורה שאינה שייכת לה ואשר הוחלפה באחרת על ידי מאן דהוא לאורך שרשרת ההחזקות בה ובין משום שמדובר בסחורה ממקור אחר שהיתה ברשות הנתבעת, כך או אחרת אין בטענות הנתבעת כדי ללמד על הפרת ההסכם על ידי התובעת.

ויובהר, מערכת היחסים החוזית שבין הצדדים מקימה לכל אחד מהצדדים זכויות וחובות הן מכח דיני החוזים הכלליים והן מכח הדינים הספציפיים על פי טיב העסקה, ובעניינינו - חוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המכר) שעניינו "חוזה להספקת נכס שיש להפיקו או לייצרו" ואשר חל על מכר של "מטלטלין" (גרעיני חמנייה בעניינינו).

בתמצית יובהר כי משמעות הדבר היא כי החובה למסור את הסחורה ולשלם את תמורתה הם חיובים מקבילים; כי בהיעדר הסכמה מפורשת לעניין שימוש שירותי מוביל אשר אחראי כלפי הנתבעת הרי שהמסירה באמצעות המוביל תיעשה במקום שעליו הצביע הקונה, בה בשעה שהמוכר משלם את עלויות המסירה והקונה את עלויות הקבלה של הסחורה; כי על הקונה לבדוק את הממכר בתוך זמן סביר ממועד קבלתו ולהודיע על אי התאמה מיד עם גילויה (אלא אם מדובר באי התאמה נסתרת – שאינה רלוואנטית לענייננו); כי חובה זו לבדוק ולהודיע מיד אינה חלה במקרה שבו אי ההתאמה היתה ידועה למוכר; כי במקרה של אי התאמה (שלא תוקנה או לא ניתנת לתיקון) עומדת לקונה הזכות לבחור בין קיום החוזה במלואו, ביטולו או קיומו תוך הפחתה של מחיר התמורה בשים לב לירידת ערך הממכר.

מכל אלו, בהיעדר הוכחה לעניין קיומו של פגם בסחורה שספקה התובעת ובהיעדר ראיות לעניין קיומה של בדיקה תוך זמן סביר ומסירת הודעה על כך, ולאחר שלא שוכנעתי כי התובעת ידעה על קיומם של פגמים בממכר הרי שדין התביעה להיתקבל.

...

הואיל והמחלוקת שבין הצדדים נוגעת אך ורק לעסקת גידולי החמנייה אוסיף, ביחס לעסקת גידולי האבטיח, כי הצדדים הגיעו לסיכום לעניין אופן התשלום, כך שתחילה שולמה מקדמה בסך של 100,000 ₪ במועד עריכת העסקה ולאחר מכן הגיעו הצדדים להסכמות להסדרת יתרת התמורה שם בתשלומים (בשיקים עתידיים שנפרשו עד לסוף מרץ 2021).

כפועל יוצא אני מורה על חידוש ההליכים בתיק ההוצאה לפועל שבכותרת.

בנוסף אני מורה על חילוט העירבון שהופקד כאן והעברתו לידי ב"כ התובעת על חשבון החוב הפסוק, ובהתאמה אני מורה על הקטנת החוב בתיק ההוצאה לפועל בסך של 85,000 ₪ נכון ליום ההפקדה כאן – 25.7.22 (בהקשר זה יובהר כי משהופקד הסכום על ידי הנתבעת במועד האמור ממילא לא נהנתה האחרונה מפירותיו של הסכום במהלך התקופה).

כן אני מורה להוסיף לקרן החוב בתיק ההוצאה לפועל את שיעור ההוצאות כאן בסך של 3,500 ₪ ואת שיעור שכ"ט בא כח התובעת בסך של 16,000 ₪.

דא עקא, הנתבעת סירבה לשלם עבור הסחורה שהזמינה.

דא עקא, התברר לנתבעת כי הסחורה שספקה לה התובעת הינה פגומה ובלתי איכותית.

מדובר בצדדים ביניהם היתנהל קשר רציף וממושך כאשר האנטרנט משמש אך פלאטפורמה להחלפת מסמכים.

מדובר בתביעה חוזית לתשלום תמורה בגין סחורה שהזמינה הנתבעת מהתובעת.

במאמר מוסגר יצוין כי בעקבות הלכה זו אף תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי והוספה תקנה 3(א2) לתקנות הקובעת כי "תובענה בשל פירסום או סחר ברשת האנטרנט תוגש לבית המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או מקום מגוריו או מקום עסקו של התובע, בלבד ....". אף איני סבורה כי בפסקי הדין אליהם הפניתה הנתבעת נקבע כי בתביעות צרכניות שעילתן הזמנת סחורה באמצעות האנטרנט מוקנית סמכות מקומית לידון בתביעה שהגיש הצרכן לכלל בתי המשפט בארץ.

...

דיון והכרעה דין הבקשה להתקבל.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת.

סעיף 7(א) מעגן את חובת המשכיר לתקן במושכר כל דבר הגורם הפרעה של ממש לשימוש הרגיל במושכר או לשימוש בו על פי המוסכם, בין שהפגם היה בזמן מסירת המושכר לשוכר ובין שהיתהווה לאחר מכן, תוך זמן סביר לאחר שקבל דרישה לכך, זולת פגם שהשוכר אחראי לו לפי חוק השומרים או שתיקונו, לפי ההסכם או לפי המקובל בנסיבות, אינו חל על המשכיר.

על כן ולאור הוראה חוזית זו רובץ על התובע הנטל להוכיח כי לו היה עומד בהתחייבותו ופועל בהתאם לחובתו ומבטח את המושכר, לא היה בפוליסת הביטוח כדי לכסות את הנזקים הנתבעים.

התובע מאשר כי לא ביטח את המושכר כמתחייב בסעיף 11 ובחקירתו הנגדית מטעים את מחדלו בכך שפנה לשתי חברות ביטוח שסרבו לבטח את המבנה בהעדר ספרינקלרים ועמידה בדרישות בטיחותיות "הוא אמר שהמבנה לא בטיחותי" מאחר ומדובר במבנה בגובה של כ- 6 מטרים ומה שמפריד בין הריצפה לגג זה אסבסט ומתחת לגג לוחות אסכורית מפלסטיק עם כבלים שאינם מאפשרים לעמוד בדרישות הביטוח (עמ' 22, שורות 17-22, 26-33 לפרוטוקול).

המומחה אורנבוך מסביר בחוות הדעת כי החלפת הריפוד ו/או העור ותכולתו תעלה על ריהוט חדש ולכן הוא ממליץ למכור את הריהוט לסטוקיסטים המתמחים בכך ובדרך זו לחסוך את הוצאות האיחסון של הסחורה הפגומה והפרסום הכרוך במכירה.

אשר לטענת הנתבעות 2-3 כי התובע לא פנה אליהן, בכתב או בעלפה, בדרישה לפצוי עבור הנזקים הנתבעים עד להגשת התביעה המתוקנת בחודש נובמבר 2020.

...

לאחר שבחנתי ושקלתי את טיעוני הצדדים ושמעתי את העדויות, אני סבור כי חרף המחלוקת שנתגלעה בין הנתבעים ביחס למקור הליקוי של חדירת המים למושכר, לא הורם הנטל להוכיח באמצעות תשתית ראייתית ברורה ומשכנעת, כי האחריות רובצת לפתחו של הנתבע 1 בלבד.

אני דוחה את יתר רכיבי התביעה שכנגד.

סוף דבר - התוצאה אשר לתביעה העיקרית – אני מחייב את הנתבע 1 והנתבעות 2-3, לשלם לתובע את הסכום של 70,869 ₪, בחלוקה שווה ביניהם (הנתבע 1 מחצית והנתבעים 2-3 מחצית) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין.

אשר לתביעה שכנגד – אני מחייב את הנתבעים שכנגד 1 ו- 2 לשלם לתובע שכנגד, ביחד ולחוד, את הסכום של 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין.

בנוסף מפעילה התובעת מעבדת-תיקונים עבור לקוחותיה.

לקוחותיה של התובעת, שבקשו להחליף מוצר פגום או תקול נענו, תוך שהמוצרים התקולים נאספו ותועדו.

התובעת ביקשה את עזרתו של הנתבע בהידברות עם מומדיה אך הלה סרב.

על כן הוגשה תובענה זו ובה מבקשת התובעת לחייב את הנתבע לתן אחריות למוצרים תקולים/פגומים, המצויים בידיה ולא טופלו כראוי בידי מומדיה: "בין אם ע'י המלאי הקיים אצלו ובין אם באמצעות מלאי הנמצא אצל [מומדיה]". התובעת לא פירטה בתביעתה אם ניתן לכמת, או למצער לאמוד, את שיוויו הכספי של הסעד המבוקש.

הנתבע, מצידו, הכחיש את קיומה של מערכת יחסים משפטית או חוזית בינו לבין מומדיה ובינו לבין אוטרבוקס.

בתובענה שלפנַי, לא ניתן להבין לאשורו כלום הסעד המבוקש צופה פני עתיד או שמא מדובר בסחורה, שכבר מצויה בידיה של התובעת, היינו צופה פני עבר.

סבורני שיש להורות על מחיקה ולא על העברה לערכאה המחוזית משום שאיני רואה נכון להניח את הקשיים, שכבר עתה מסתמנים בכתב התביעה, לפתחה של ערכאה אחרת ושתהא כפופה בנוסף לאיסור-ההעברה שבסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט.

...

דיון לאחר שניתנה לתובעת זכות הטיעון ולאחר בחינתו של הדין החל, באתי לכלל מסקנה שבית משפט השלום נעדר סמכות לברר את התובענה.

מכל האמור באתי לכלל-מסקנה כי יש לעשות שימוש בסמכותו של בית-המשפט לפי תקנה 41(ד) ולהורות על מחיקתה של התובענה.

סבורני שיש להורות על מחיקה ולא על העברה לערכאה המחוזית משום שאיני רואה נכון להניח את הקשיים, שכבר עתה מסתמנים בכתב התביעה, לפתחה של ערכאה אחרת ושתהא כפופה בנוסף לאיסור-ההעברה שבסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט.