להשלמת תאור הרקע יש לציין גם את ההליך שהתנהל בתא"מ 37486-10-10 בבית משפט השלום בקריות ("ההליך האחר"), שבו הגישה חברה העוסקת ביבוא והפצת מוצרי מזון תובענה נגד החברה לתשלום חוב בגין אספקת חומרי גלם, והחברה הגישה תביעה שכנגד, ובין הנתבעים בה היה גם התובע דכאן.
התביעה שכנגד
בתביעה שכנגד טענו החברה והנתבעים 2 ("גאנם") ו-3 ("יובל") (ביחד, "הנתבעים"), בין השאר, שקודם לחתימת הסכם המייסדים ולהקמת החברה שיכנע התובע את הנתבעים להשקיע סכום של 150,000 ₪ על מנת לרכוש ציוד להקמת מאפייה, בחלוקה כדלקמן: התובע וגאנם ישקיעו סכום של 60,000 ₪ כל אחד ויובל ישקיע סכום של 30,000 ₪.
...
הנתבעים טענו כי התובע התחייב בפניהם להשלים את ההון ההתחלתי הדרוש להשקעה בעסק המאפייה, אלא שבסופו של דבר הסתבר שהוא הוליך אותם שולל ונטל לעצמו את הכספים שהעבירו לו הנתבעים.
אכן, התובע צודק כשהוא טוען שעל פסק הדין הוגש ערעור (ע"א 46726-11-13) והערעור נדחה, אולם אם התכוון התובע לראות בפסק הדין בהליך האחר משום מעשה בית דין החוסם את התביעה הנוכחית, מסופקתני אם הטענה מבוססת די הצורך.
כאמור, בפסק הדין בהליך הקודם נדחתה תביעת החברה, תוך שבית המשפט קובע: "לא התרשמתי מטענת הנתבעת (החברה, א"ק) כי מדובר בתביעת מרמה שבה עשו התובעת והנתבע 3 (התובע והנתבע שכנגד כאן, א"ק) יד אחת כדי להוציא ממנה כספים ואני דוחה את התביעה שכנגד בתיק זה" (עמ' 3 לפסק הדין).
בדברים אלה אין כל ממצא שניתן להשתית עליו השתק מכוח מעשה בית דין, ואין מנוס מדחיית טענת התובע בעניין זה.
סיכומו של דבר, החברה לא הוכיחה את טענותיה כלפי התובע, והתוצאה היא שיש לדחות את התביעה שכנגד על כל חלקיה.
