תביעה ותביעה שכנגד הפרה נטענת של הסכם עיבוד קרקע

בחודש אפריל 2008, נחתם הסכם בין שני המשיבים – שעיסוקם בחקלאות – לבין האגודה, בגדריו התחייבה האגודה למסור למשיבים קרקע חקלאית בשטח של כ-607 דונם, לצורך עיבוד הקרקע ונטיעת מטעים.

בשנים 2013-2012, הגישו הצדדים תביעות הדדיות לבית המשפט המחוזי-מרכז בשל טענות להפרת ההסכם.

במסגרת התביעה שכנגד, טענה האגודה גם היא, כי המשיבים לא עמדו בתנאי ההסכם ובהבנות שהתלוו לחתימתו, ולפיכך תבעה את סילוק ידי המשיבים מן הקרקע, בתוספת דמי שימוש ראויים עבור התקופה הרלבנטית.

הנחת המוצא היא, כי בית המשפט שלערעור מעביר את פסק הדין מושא העירעור תחת שבט הבקורת, על סמך החומר שהיה מונח לפני הערכאה הדיונית: "בכפוף להוראות פרק זה בדבר קבלת ראיות נוספות, יפסוק בית המשפט בעירעור על יסוד כתבי הטענות של בעלי הדין, ההודיות שהודו, והראיות שהביאו לפני בית המשפט בערכאה הקודמת כפי שאלה מתגלים מפרוטוקול המשפט" (תקנה 453 לתקנות).

...

כידוע, וכפי שהוזכר בפסק הדין, בהתאם להלכה הפסוקה אין די בהוכחת קיומו של נזק; תובע שלא הוכיח את שיעור נזקו, דין תביעתו – לדחייה.

סוף דבר: היה זה בסמכותו של בית המשפט המחוזי להורות על מינוי מומחה מטעמו.

הבקשה נדחית אפוא בזאת; ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

במסגרת ההסכם התחייבה האגודה למסור למערערים קרקע בשטח של כ-607 דונם מתוך שטח כולל של 817 דונם בהם החזיקה (להלן: המקרקעין), לצורך עיבוד וגידול מטעים.

בשנת 2012, כשלוש שנים לאחר כריתת ההסכם, הגישו המערערים תביעה לפיצויים על סך של 6,000,000 ש"ח בגין הפרות נטענות של ההסכם.

לעומת זאת, בעניינינו, בעוד הנזק של המערערים נחזה כגבוה יותר (האגודה כלל לא הגישה תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת החוזה, למעט התביעה שכנגד לדמי שימוש במקרקעין), האגודה היא זו שהפרה ראשונה ומשמעותית את ההסכם – בכך שהעבירה לידי המערערים רק כמחצית מהמקרקעין, ובכך שמכסת המים בפועל הייתה נמוכה משמעותית ממכסת המים לה התחייבה.

...

ברם, התנהלותם של המערערים סיכלה כל אפשרות לקיום ההסכם וניתקה את הקשר הסיבתי בין הפרותיה של האגודה את ההסכם לבין הנזק שהמערערים טענו לו. משכך ומכיוון שהמערערים תבעו פיצויי קיום, לא מצא בית המשפט מקום לחייב את האגודה בתשלום פיצויים.

על אף שהדברים לא עלו באופן מפורש על הכתב, עיון בפסק הדין מגלה כי בית המשפט המחוזי החיל הלכה למעשה את דוקטרינת האשם התורם והגיע למסקנה כי בנסיבות העניין על כל צד לשאת בנזקיו, ככל שישנם.

לעניין מכסת המים, בית המשפט מצא לנכון לקבל את טענת האגודה כי התחלת הנטיעות הייתה מביאה להגדלת כמות המים.

סוף דבר: אם תישמע דעתי, התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע את שיעור הנזק שנגרם למערערים, והערעור שכנגד יידחה.

שהוי: גרין טוען כי רמ"י נהגה בשיהוי, בכך ששלחה לו מכתב התראה רק בשנת 2015 ולכן אין להעתר לתביעה לדמי שימוש לשנים שקדמו לכך, ולכל הפחות כי אין לחייב בריבית בגין תקופה זו. רמ"י טוענת כי גרין ידע היטב איזה שימושים ניתן לבצע בחלקה ב' של הנחלה וידע במשך שנים כי רמ"י מיתנגדת לשימושים שנעשים שם ורואה בהם משום הפרה של חוזה המשבצת.

וכי יש להשוות לעניין זה בין האמור בכתב התביעה לסיכומים ואין חובה לחקור על כך. באשר לטענה של גרין כי אין מקום לחייבו בהשבה מאחר והוא מתגורר בנחלה ומגדל עופות, מפנה רמ"י לשימושים החורגים הקיצוניים שנעשו במבני הלולים בחלקה ב' וכי גרין אף מכחיש כי בנה בחלקה ב' ללא היתר, למרות שאין חולק שווילה סוקה ניבנתה ללא היתר וניתן לגביה צו הריסה.

בית המשפט קבע שם כך: "על פי השקפתי לשון הסעיפים של חוזי החכירה ושל הנספח להם, אשר הרחיב, כאמור, את אפשרויות השמוש במקרקע, היא ברורה. המשיב, משיקוליו הוא, התיר לחקלאים שימוש או עיבוד חקלאי נוסף, מעבר לגידול ועיבוד מטעי פרי הדר, שהיו נטועים בעבר, ובילבד שמדובר בעיבוד הקרקע או האדמה עצמה וגידול מוצרי חקלאות שונים עליה, כמו מטעים או גידולי שדה הגדלים ומתפתחים על הקרקע בה הם נטועים או שתולים". (פיסקה 5 לפסק הדין).

לנוכח כל האמור, לא שוכנעתי כי גרין הצביע על עילת תביעה נזיקית העומדת לו כנגד רמ"י, לא שוכנעתי כי הופרה חובת זהירות כלפיו וכי רמ"י התרשלה בכך שלא התירה לו הקמת לולים במקרקעין נשוא התביעה שכנגד.

...

לנוכח כל האמור, לא שוכנעתי כי גרין הצביע על עילת תביעה נזיקית העומדת לו כנגד רמ"י, לא שוכנעתי כי הופרה חובת זהירות כלפיו וכי רמ"י התרשלה בכך שלא התירה לו הקמת לולים במקרקעין נשוא התביעה שכנגד.

אף לא שוכנעתי כי הפלתה אותו לרעה מול אחרים וכי היא נוהגת לאשר, ככלל, שימוש ללולים במסגרת חוזי חכירה מסוג זה. לפיכך, לא מצאתי כי יש צורך להידרש לטענות שהעלו הצדדים לעניין הנזק.

סיכומו של דבר, התביעה שכנגד נדחית.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה, בעקרי הדברים, כי ביום 1.1.2014 נחתם בין הצדדים הסכם לעיבוד פרדס בשטח הידוע כגוש 2772, חלקה 10, שהחזקה בו נימסרה לתובע עוד ביום 6.5.2013 בהתאם להחלטת האספה הכללית; במעמד חתימת ההסכם הקרקע המיועדת לנטיעת הפרדס הייתה נקיה מעצים; ההסכם נחתם בעת שהתובע היה יו"ר ועד הנתבעת (עד ליום 7.7.2014) ומזכיר הנתבעת (עד ליום 31.3.2015), ובמצב של ניגוד עניינים מוחלט; התובע שימש בשני התפקידים בו זמנית בנגוד לסעיף 24(ב) לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), התשל"ה- 1975; התובע התחייב בסעיף 3.6 להסכם לנטוע פרדס (מזנים שיאושרו על ידי הנתבעת) עד למרץ 2015; רק ביום 12.3.2015 כשנה ושלושה חודשים לאחר חתימת ההסכם, כשנתיים לאחר קבלת החזקה בקרקע, ובשיהוי בלתי סביר, פנה התובע לנתבעת בעיניין אישור זני העצים, וזאת לאחר התראות רבות שקבל מהנתבעת; לתובע עמדה תקופה של תשעה חודשים עד לשנת השמיטה לצורך הפנייה לקבלת האישור לזנים ולבצוע הנטיעות; התובע זרע חיטה בקרקע שנקצרה במאי 2015 ללא אישור מהנתבעת ובנגוד לסעיף 2.1 להסכם לפיו התובע התחייב לעשות שימוש בקרקע לפרדס בלבד; התובע הפר את סעיף 8.3 להסכם שאסר עליו להסב את ההסכם לצד שלישי ללא הסכמת הנתבעת, בכך שביום 26.8.2013 חתם על הסכם עיבוד משותף עם קבוץ עלומים (להלן: "הקבוץ") למשך שלוש שנים ומכר את מי השפד"ן שהיו מיועדים לשטח לקבוץ כנגד הישתתפותו בגידולי תפוחי אדמה של הקבוץ ללא הסכמת הנתבעת; ביום 7.7.2014 נבחרה יו"ר חדשה לועד הנתבעת ובהמשך לדרישות שהופנו לתובע העביר לנתבעת סך של 12,500 ₪, חלק מהתמורה שקבל מהקיבוץ עבור שנת 2014 בשל העברת מיכסת מי השפד"ן; בהמשך להתראה שהוציא משרד החקלאות לתובע ביום 20.10.2014 על הפרת חוק ההתיישבות החקלאית בעינייני קרקע ומים (ולא על עבודה קבלנית כטענת התובע), הנתבעת פנתה לתובע בבקשה לסיים את ההסכם; ההתראה הנ"ל בוטלה בסיועה של יו"ר וועד הנתבעת ולאחר שהתובע התחייב לפעול לפי החוק; לאור היתנהלותו של התובע והסיכונים שאליהם חשף את הנתבעת בעצם הפרתו את חוק ההתיישבות החקלאית הוחלט באספה הכללית שהיתכנסה ביום 30.12.2014, לסיים את ההסכם עם התובע; לפנים משורת הדין ניתנה לתובע ארכה לפינוי השטח עד ליום 16.5.2015 על מנת לאפשר לו ליקצור את החיטה שזרע בשטח למרות שפעל בנגוד להסכם; יו"ר וועדת הבקורת דחה את טענותיו של התובע בעיניין הפרדס; היועץ המשפטי של הנתבעת הודיע לתובע במכתבו מיום 18.6.2015 על הכוונה לפרסם מיכרז בעיניין הקרקע ולתובע תהיה אפשרות להגיש הצעה מטעמו; בישיבת הועד מספר 313, מיום 2.8.2015, צוין בסעיף 12 לפרוטוקול כי פתיחת הפרדס להצעות נוספות תדחה עד לקבלת החלטת האספה הכללית, אלא שזו היתכנסה ביום 7.9.2015 ובהצבעה חשאית דחתה את ההצעה לחידוש ההסכם עם התובע; התובע, במעמדו כיו"ר הועד ומזכיר הנתבעת, היה מעורב בהליכים שבסיומם חתם על ההסכם עם הנתבעת בעיניין הפרדס; יש מקום לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות ההליך המשפטי.

התובע העיד בחקירתו הנגדית כי "... אושר עיבוד משותף עם קבוץ עלומים למשך 3 שנים, כ- 200 דונם. זמרות זה האיזור של 200 דונם. קיבלנו את אישור משרד החקלאות בנושא הזה. לשאלת בית משפט איפה יש אישור לזרוע חיטה אני משיב אושר עיבוד משותף עם קבוץ עלומים במשך 3 שנים ב- 200 דונם מזמרות. ה- 200 דונם אלה אושרו לעיבוד לא לפרדס, אלא לעיבוד אחר ל- 3 שנים" (ע' 28, ש' 3-8).

...

מעיון בחלופת המכתבים הנ"ל עולה שהתובע זנח את כוונתו לנטוע פרדס וביקש להמיר אותה בעיבודים עונתיים וכפי שציין בפנייתו "... מתוך רצון האגודה ושיקוליה השונים, ומתוך רצון טוב מצידי להמיר את חוזה הפרדס לחוזה לעיבודים חד שנתיים עונתיים ...", נערכו מגעים לצורך גיבוש הסכם בעניין זה. מהמקובץ לעיל עולה שהתובע הפר את ההסכם בהפרה יסודית ומשכך הודעתה של הנתבעת על ביטול ההסכם לנטיעת פרדס בשטח זמורות, באמצעות מכתבו של בא כוחה, הנושא את התאריך 29.3.2015 (נספח ד' בתיק מוצגי הנתבעת), נעשתה כדין ויש לייחס להודעה זו תוקף מלא.

התובע ביקש להורות על פיצול סעדים על מנת לאפשר לו לתבוע את הנזקים הכספיים המלאים שנגרמו וייגרמו לו בעתיד, אלא שהטענה נטענה באופן כללי, ללא פירוט של ממש לגבי נזקים נוספים שנגרמו לו בעבר, העדר הסבר לגבי הסיבה שלא נתבעו על ידו במסגרת התביעה הנידונה, ולא פורטו טענות של ממש לגבי הנזקים שיכול וייגרמו לו בעתיד, ומשכך לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה.

התוצאה התוצאה היא שהתביעה נדחית.

עוד טענה הרשות כי המושב הפר את ההסכם עמה, שעה שלא עיבד את הקרקע ולא מנע פלישות למקרקעין כמתחייב על פי ההסכם.

טענות הצדדים בתביעה שכנגד טענות הרשות בסעיף 5 בהסכם המשבצת התחייב המושב לשמור על הקרקע מפני פגיעה והסגת גבול.

כך גם לא מצאתי בסיס משפטי לחיוב המושב בתשלום דמי שימוש ראויים עקב השמוש החורג הנטען של פולשים אלו.

...

אני דוחה את טענת המושב כי נפלה טעות סופר בחוות דעת השמאי מטעמם, שכן השמאי מצטט במדויק את הקטע הרלוונטי וקובע כי חוות הדעת של בוגין התייחסה גם לחומה אחרת שאינה נשוא הדיון ועל כן הגיע למסקנה כי מדובר בחומה של 430 מ"ר בלבד.

המסקנה העולה מעדויות אלו היא כי המושב פעל ככל יכולתו כדי למנוע את הפלישה.

סוף דבר לאור האמור, תביעת המושב מתקבלת בחלקהּ והתביעה שכנגד נדחית.