הנתבעת התחייבה להעסיק אותו חמש שנים והוא פוטר לאחר כשנתיים, ואחת השאלות שעמדו על הפרק – האם הוא זכאי לפצוי בגין שכר עבודה עד להשלמת חמש שנות עבודה.
בנסיבות אלה פיטוריו של התובע נעשו מטעמים מוצדקים, "...שוכנענו כי הנתבעת איבדה את אמונה בתובע ונראה כי התובע לא הפנים כי הוא איננו בעל שליטה בנתבעת. דבריו של התובע כי בכוונתו להזיק לנתבעת מהוים ראיה לכוונותיו של התובע כלפי הנתבעת. לפיכך בדין פוטר התובע ודין רכיבי התביעה לפצוי בגין פיטוריו שלא כדין, תשלומי שכר (46 משכורות), פיצוי בגין עוגמת נפש, חלף הודעה מוקדמת, פצויי פיטורין - להדחות" (שם בהרחבה סעיפים 21–26).
ערעור בבית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 29203-11-16): במסגרת העירעור שהגיש התובע, בו היתקיים דיון ביום 2.11.17, גובשה הסכמה לפיה בין היתר בית הדין הארצי יפסוק ללא הנמקה – בהתאם לסעיף 79 לחוק בתי המשפט – סכום מסוים שהתובע (כאן) ישלם לחברה לסילוק מלא וסופי של כלל התביעות ההדדיות, כי ייפסקו מספר תשלומים ו"הסכום שייפסק יבוא במקומו של הסכום שנפסק על ידי בית הדין קמא".
...
לאור כל המפורט בהרחבה בפסק הדין, שמיעת כל העדויות ובחינת הראיות ומשקלן "כפרי של ניתוח ההיגיון בשילוב עם התרשמות של חושים" (ר' בג"צ 2684/12 התנועה לחיזוק הסובלנות נ' היועמ"ש (פורסם בנבו, 9.12.15), פסקה נא) ואף על רקע פסקי הדין שניתנו בין הצדדים בעבר וכל אשר נקבע בגדרם – לחובת התובע – והסתכלות על התמונה בכללותה במבט רחב, באתי לכלל מסקנה כי דין התובענה להידחות.
בהינתן כל האמור בפסק הדין וקביעותיהן של הערכאות השונות ביחס להתנהלותו המפרה של התובע וחוסר תום ליבו, סבורני שאף שורת הצדק מחייבת דחייתה של התובענה.
הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעות ביחד ולחוד, בגין שכר טרחת עורך דין, סך כולל של 125,000 ₪.
