למען הנוחות, יכונו הצדדים לתביעה כדלקמן:
התובע – "הבנק",
הנתבעת – "פ.ד.",
הנתבעת 2 – "HFZ",
הנתבע 3 – "פלדמן".
תביעה לתשלום הלוואה, בסכום קרן מיצטבר של למעלה מ-100 מיליון ₪, שהלווה הבנק לפ.ד., בין השנים 2010-2007, שרובה המוחלט (למעט תשלומים בודדים עבור ריביות) לא הוחזר.
הבנק בכתב תשובתו ובסיכומי תשובתו מבקש לדחות את כל טענות הנתבעים ומשיב כדלקמן: אין מדובר בחוזה יחס, בעסקת שותפות ובהסכם אשראי מסוג NON-RECOURS, אלא בהסכם הלוואה בנקאי, שכל תנאיו מפורטים בו, בנספחיו ובתוספות שנוספו לו, והם אלה המחייבים את הצדדים, בלבד;
מלוא חוב ההלוואה הועמד לפרעון כדין ובהתאם להסכמים שבין הצדדים, לאחר שהנתבעים הפרו את הסכם ההלוואה, בכך שלא פרעו את הריבית שהיה עליהם לפרוע, ולאחר שמצבה הכלכלי של פ.ד. הורע, באופן שמאפשר על-פי ההסכם להעמיד את כל החוב לפרעון מיידי;
ניתנה אורכה מספקת להסדרת החוב, אך הנתבעים לא פעלו במאומה להסדרתו;
גובה החוב פורט, הן בכתב התביעה, הן בתצהירי עדי הבנק והן בחוות דעת מטעמם, ואילו הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית;
ההלוואה חויבה בריבית הפיגורים, על-פי הסכם ההלוואה והיא גם סבירה ואיננה חריגה;
פלדמן הסכים לערוב למלוא חובות פ.ד. כלפי הבנק במסגרת התוספת השנייה, כשבמהלך כל המשא ומתן הוא היה מלווה בעורכי-דין מהשורה הראשונה;
הליכי פשיטת הרגל ננקטו כדין ופלדמן לא הוכיח את הנזקים הנטענים על ידו.
אינני מסכים עם הטענה, לפיה, על הבנק היה להמנע מהעמדת מלוא חוב ההלוואה, שעמד אז על כ -155 מיליון ₪ (סעיף 36 לכתב התביעה) בגין אי-תשלום ריבית בסך של כ – 7.7 מיליון ₪.
...
לאור האמור לעיל, אני קובע שפלדמן לא הוכיח את עילת הקיזוז ולא הוכיח את גובה הנזקים הקשורים, על-פי הנטען, אליה.
תוצאה
תוצאת כל האמור לעיל היא, שאני מחייב את שלושת הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום התביעה, בצירוף ריבית על-פי האמור בכתב התביעה אך בכפוף לתיקון הריבית כאמור בסעיף 42.
כן אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, שכר-טרחת עורך-דין בסך 2,700,000 ₪ והוצאות משפט בסך 2 מיליון ₪, שניהם בצירוף הפרשי התמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין.
