תביעה בעילת עשיית עושר שלא כדין

יחד עם זאת, ניתנה רשות בפסיקה לתבוע השבה בעילת עשיית עושר ולא במשפט כדי למנוע התעשרות שלא כדין.

...

סוף דבר כתב התביעה יתוקן באופן שהתביעה תתייחס אך ורק לסוגיות הבאות: תביעה כספית בעניין החזר הוצאות כינוס, ששולמו בעניין מכר זכויות יוסף כאשי ז"ל וחיים נבו במקרקעין בגוש 6136 חלקות 31-34, ובעניין מכר זכויות אליעזר כאשי במקרקעין בגוש 6136 חלקות 31-34.

אני דוחה את התביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט, היות וכאמור לעיל, קבעתי כי על התובעים להשיב את מלוא התמורה אותה קיבלו, ובהיעדר התעשרות נוספת של התובעים, אין עילת השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט לגבי כספים שלא שולמו להם.

כך, ההלכה הנה כי במקרה של פגם פנימי זכותו של הרוכש בתום לב ובתמורה אשר השלים את הרישום גוברת על זכות הבעלים המקורי, ר' פרופ' י. ויסמן, דיני קניין - חלק כללי (תשנ"ג) (להלן: "ויסמן, דיני קניין"), בעמ' 325 והאיזכורים שם: "פשיטא שראובן, אשר נרשם שלא כדין כבעל מקרקעין מוסדרים (כגון שרישומו הושג בעזרת ייפוי כוח חסר תוקף) יכול לאחר מכן למכור את המקרקעין לשמעון, אשר ירכוש זכות טובה במקרקעין אם רכישתו שלשמעון

...

לאור הניתוח המפורט לעיל בדבר אחריות שלושת הגורמים, עו"ד שובלי, מדינת ישראל ועו"ד מועלם, אני סבור כי חלוקת האחריות הינה: 50% אחריות לעו"ד שובלי, אשר ייצג ברשלנות את שני הצדדים לעסקה, 25% אחריות לעו"ד מועלם, שפרט באופן רשלני המחאה למוטב בלבד שניתנה אגב העסקה ו- 25% אחריות למדינת ישראל, אשר איפשרה רישום של צו קיום צוואה פגום על פניו, ואנמק בקצרה.

בנסיבות אלו, כאשר הבאתי בחשבון את ההליך הממושך שהתנהל, את סכום התביעה שהתקבל ביחס לסכום התביעה שנתבע ואת חלוקת האחריות שקבעתי בין הנתבעים, אני סבור שאין מקום להבדיל בשיעור ההוצאות בין הנתבעים השונים.

לאור האמור לעיל, ולאחר שעיינתי בסיכומי נתבעים אלו ביחס להוצאות הראליות שנגרמו להם, אני קובע כי התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים, כדלקמן: הנתבע 5 - סך של 100,000 ₪ (כולל מע"מ).

וכך קבע בית המשפט בפסק הדין בעיניין זידאני, בעמ' 775: "קיים הבדל עיקרוני בין תביעת הנזיקין, המכוונת לפצוי בעל הקרקע בגין הנזק שניגרם לו כתוצאה מהסגת הגבול, לבין תביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט, שמטרתה להשיב לבעלי הקרקע את העושר שעשה הזוכה כתוצאה מפלישתו לתחום זכויותיו של בעל הקרקע. והינה, ההבחנה העקרונית בין פיצויים לבין השבה, עשויה להיטשטש במסגרת המושג של 'דמי שימוש ראויים'. דמי שימוש אלה עשויים לייצג, מחד, את נזקיו של בעל הקרקע, ואת עשיית העושר של הזוכה - מאידך. אבהיר את הדבר: מסיג הגבול, על-ידי פלישתו שלא כדין לקרקע של הזולת, מונע מבעלי הקרקע, בין היתר, מלהשכיר את חלקתו לאחר. מסיג הגבול מצדו, 'חוסך' על-ידי פלישתו לתחום הזולת את תשלום דמי השמוש הראויים שחייב היה לשלמם לו ניכנס על פי הסכם שכירות עם בעל הקרקע. נמצא, כי 'דמי השמוש הראויים' עשויים לייצג, בעת ובעונה אחת, את ניזקו של בעל הקרקע ואת רווחו של מסיג הגבול. כמובן, אין כל הכרח, כי זהות זו תתקיים בכל הנסיבות. אפשר, כי הפסדיו של בעל הקרקע יעלו על דמי השמוש הראויים, בשל כך שבעל הקרקע היה עושה שימוש בחלקתו, אשר היה מפיק לו רווחים מיוחדים. כן אפשר, כי רווחיו של מסיג הגבול יעלו על דמי השמוש הראויים, ושוב - בשל נסיבות מיוחדות. במצבים מעין אלה, תהיה נפקות כלכלית ממשית לבחירה בין שתי העילות הנזכרות". (לעניין זה ראו גם פסק הדין בע"א 19/83 חברת שלמה כרמל בע"מ נ' בריח חברה לייצור בע"מ, פ''ד לט(4) 522) בעניינינו, הגישו הנתבעים חוות דעת של השמאי מר אייל שפירא.

...

בענייננו, לא שוכנעתי כי עמד בפני המשיב קושי מיוחד להביא ראיות על מנת להוכיח את שיעור נזקו, ומכל מקום אין עסקינן ב'נסיבות שבהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה' (ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34 (1993); השוו ע"א 427/82 "השתיל" נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ, פ"ד מ(4) 309 (1986)).

אשר על כן, התביעה לפסיקת פיצויים בראש נזק זה נדחית.

סופו של דבר אשר על כן אני מורה כדלקמן: התובעת תשלם לנתבעים שכר טרחת עו"ד בתביעה בסכום כולל של 18,000 ₪; התובעת תשלם לנתבעים דמי שימוש בסך 5,866 ₪, החזר הוצאות בסך 4,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪.

כפי שנפסק "קיים הבדל עיקרוני בין תביעת הנזיקין, המכוונת לפצוי בעל הקרקע בגין הנזק שניגרם לו כתוצאה מהסגת הגבול, לבין תביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט, שמטרתה להשיב לבעלי הקרקע את העושר שעשה הזוכה כתוצאה מפלישתו לתחום זכויותיו של בעל הקרקע. והינה, ההבחנה העקרונית בין פיצויים לבין השבה עשויה להיטשטש במסגרת המושג של 'דמי שימוש ראויים'. דמי שימוש אלה עשויים לייצג את נזקיו של בעל הקרקע מחד גיסא, ואת עשיית העושר של הזוכה - מאידך גיסא. אבהיר את הדבר: מסיג הגבול, על-ידי פלישתו שלא כדין לקרקע של הזולת, מונע מבעלי הקרקע, בין היתר, להשכיר את חלקתו לאחר. מסיג הגבול, מצידו, 'חוסך' על-ידי פלישתו לתחום הזולת את תשלום דמי השמוש הראויים שחייב היה לשלמם לו ניכנס על-פי הסכם שכירות עם בעל הקרקע. נמצא, כי 'דמי השמוש הראויים' עשויים לייצג, בעת ובעונה אחת, את ניזקו של בעל הקרקע ואת רווחו של מסיג הגבול. כמובן, אין כל הכרח, כי זהות זו תתקיים בכל הנסיבות. אפשר, כי הפסדיו של בעל הקרקע יעלו על דמי השמוש הראויים, בשל כך שבעל הקרקע היה עושה שימוש בחלקתו, אשר היה מפיק לו רווחים מיוחדים. כן אפשר, כי רווחיו של מסיג הגבול יעלו על דמי השמוש הראויים, ושוב - בשל נסיבות מיוחדות. במצבים מעין אלה תהיה נפקות כלכלית ממשית לבחירה בין שתי העילות הנזכרות" (ע"א 891/95 זידאני נ' אבו-אחמד (1999) בעמ' 775, 776; ראו גם רע"א 4683/22 ארזואן נ' רשות מקרקעי ישראל מחוז דרום (11.8.22)).

...

כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים אין מנוס מלהתחיל את המסע מבראשית.

בכלל זה נדחית גם התביעה לרווחי הנתבעות והכנסותיהן מהפעלת המועדון, שלא הוכחו; והתביעה לסעד בשל שיפוי חברת העובדים בגין 20% מהסעדים שיפסקו לטובת התובעת בתביעה זו. התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים כפי שנפסקו ואין כל עילה לחייב את הנתבעות בתשלום נוסף בשל התחייבות התובעת להפריש מהסכומים שיתקבלו בידה לטובת חברת העובדים.

סוף דבר התוצאה היא שהתובענה מתקבלת בחלקה בהתאם לקבוע לעיל.

כן ישלמו הנתבעות, יחד ולחוד, לתובעת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מסכום דמי השימוש לפי התחשיב שיעשה כאמור לעיל למועד הגשת התביעה (אין להוסיף על הסכום מע"מ).

בעניינינו, תובעת למעשה פרח פיצוי בעילת עשיית עושר ולא במשפט בגין ריווחי ההפרה של אופק, בהתייחס לשני רכיבים - השמוש שעשתה אופק בחומר הגרוס של פרח, שהשביח, לטענת פרח, את המיגרש; והשכרת המושכר לשוכרות החדשות בתקופה שבה היה אמור להיות מושכר לפרח על פי הסכם השכירות עימה, תמורת דמי שכירות גבוהים יותר מאלו שהייתה אמורה פרח לשלם לה. הגם שכפי שקבענו אופק פינתה את פרח מהמושכר שלא כדין, ואף נטלה את החומר הגרוס שפרח אחסנה במושכר, פזרה את החומר במיגרש, וסללה עליו אספלט, והשכירה את המושכר לשוכרות החדשות בסכום גבוה מהסכום שהייתה אמורה לשלם לה פרח על פי הסכם השכירות עימה, פרח אינה זכאית לפצוי מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, מעבר לפצוי שנפסק לה לעיל.

...

מאחר ואף לשיטת פרח עבודות פיזור החומר הגרוס התפרסו על פני תקופת זמן, בחודשים ספטמבר - נובמבר 2018, כך שלמעשה פרח אחסנה במושכר ולו חלק מהחומר הגרוס במהלך התקופה האמורה, אני מוצאת כי על אופק להשיב לפרח את דמי השכירות ששילמה פרח בגין חודש אוקטובר, בסכום של 17,550 ₪ כולל מע"מ. התביעה שכנגד תביעתה של אופק מושתתת על הטענה כי פרח זנחה את המושכר תוך שהשאירה בו פסולת, והפרה בכך את הסכם השכירות.

משעה שקיבלתי טענת פרח כי אופק היא שהפרה את הסכם השכירות, דינה של התביעה שכנגד להידחות.

התביעה שכנגד נדחית.