מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית

תביעה בעילה של תלונת שווא מוטעית

בהליך תיק אזרחי בסדר דין מהיר (תא"מ) שהוגש בשנת 2017 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

גם הערר [ת/1], על נספחיו, אשר הגיש הנתבע לועדת האתיקה הארצית של לישכת עורכי הדין, ואשר נמשך רק לאחר הגשת התביעה, אינו תומך בשלל גרסאות הנתבע התולות את הקלקול אשר התגלה בתלונתו הראשונית בשגגה בתום לב, וזאת הן בהיתחשב בטיב ניסוח הערר, והן משום שעולה ממנו כי הנתבע בדק את ההליכים בתיק ההוצאה לפועל והגיש בקשת "פרעתי" כבר ביום 3.7.14, עובר להגשת התלונה, ומשכך נראה שיכל לעמוד לבד על כך שרק ביום 28.4.14 הוגשה באותו תיק בקשה להוספת התובע כבא כוח.
שקולי המדיניות שעניינן מניעת "אפקט מצנן" בקרב הציבור בהגשת תלונות, נדחים במקרה שכזה מפני האנטרס של התובע בשמו הטוב, והאנטרס של מניעת הגשת תלונות שוא המשותף הן לציבור עורכי הדין, והן לציבור הרחב הצורך את שירותיהם, וזאת משריבוי הגשת תלונות שוא גורר ביזבוז משאבים שניתן לנצלם לטפול בתלונות צודקות, ולהתארכות הטיפול בהן, ואף עלול לעודד סינון יתר של תלונות.
למעלה מן הצורך יצוין איפוא כי הלכה פסוקה היא שלמתלונן בפני רשות ציבורית הגנה באשר לתביעה בעילה של נגישה [בג"צ 641/91 סלים נ' משטרת ישראל, פ"ד מז (5) 653].
...
אכן, לא ניתן לזקוף לזכותו של הנתבע אמונה באמיתות הפרסום או פרסום התנצלות, ברם המדובר היה בפרסום בהיקף מצומצם לעיני חברי וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין לבדם, כאשר אינני מקבל לעניין זה את טענת התובע בדבר החשיפה לעובדי משרדו, ויש לייחס משקל לכך שעוצמת הפגיעה שהייתה גלומה בפרסום שנמצא כלשון הרע, וזאת גם לנוכח לשונו המתונה יחסית, וטיב ההאשמות שנכללו בו, לא הייתה רבה.
במכלול השיקולים המפורט לעיל החלטתי לחייב את הנתבע לפצות את התובע בתשלום סך של 3,500 ₪.
בנוסף ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, כאשר בפסיקת ההוצאות התחשבתי גם בסכום שנתבע מלכתחילה, אל מול הסכום שנפסק לבסוף, ולנוכח הצהרותיו של התובע כבר בדיון הראשון לפיהן "זה לא עניין של כסף", וכי הוא עומד על קבלת פסק דין מנומק, ואינו מוכן לדון בהצעת פשרה כלשהי.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2020 בשלום נתניה נפסק כדקלמן:

זאת ועוד, נשאלת השאלה האם אכן מדובר בתלונת שוא או שמא בתלונה לגיטימית, והאם גם במקרה בו ניסגרה מן הנימוקים שצויינו לעיל יש הצדקה לחיוב תמאם בפיצויים? מקור בדין המקנה הגנה לתלונה במישטרה מפני היותה עילה לתביעה הוא דיני לשון הרע, כאשר סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 מעניק את הגנת תום הלב כאשר – "הפירסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פירסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה" כבר בע"א 310/74 אליהו שיטרית נ' שלמה מזרחי (פ"ד ל(1) 389, 391 (20.11.1975)) קבע בית המשפט העליון כך, אמנם ביחס לתביעה בעילה של לשון הרע אך העקרונות דומים – "הגשת תלונה למישטרה בה מובע בתום-לב חשד על פלוני אינה יכולה לשמש כשלעצמה עילה לתביעה בשל איסור לשון הרע ... כמובן שיתכנו מקרים בהם שוללת חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית, את טענת תום-הלב, וזאת אף אם מופנית תלונה רק למישטרה, אך תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למישטרה, המופקדת על-פי החוק על חקירת עבירות, אינה צריכה ליגרור אחריה מסקנה כי בשל שימוש זה בזכותו הטבעית של אזרח להתלונן בפני מי שמוסמך לכך, התחייב במעשה עוולה ... זאת ועוד, מה האמצעים הסבירים בהם חייב היה המערער לנקוט לפני פנייתו למישטרה? הרי אין להעלות על הדעת כי כל אימת ועולה חשד בליבו של פלוני, עליו לאמת את החשד תחילה עם החשוד עצמו, אין גם לידרוש כי יערוך חקירות פרטיות או כיוצא באלה פעולות, לפני פנייתו למישטרה. בכגון אלה, הפניה למישטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר ואין להלין עליה." בקשר לאותו סעיף בחוק קבע בית המשפט העליון בע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר (פ"ד לו(2) 141, 149 (23.7.1981)) כך – "2. אדם, המתלונן בפני המישטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האנטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאנטרס הצבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס צבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס צבורי בעידוד היתנהגות שכזו.
...
סיכום הפועל הנובע ממכלול האמור לעיל הוא שתביעת הפיצויים נדחית במלואה, ובגין תביעת שכה"ט אני מחייב את כהן לשלם לתמאם סכום של 54,463 ₪ כולל מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.13 ועד הפרעון המלא.
כמו כן, אני מחייב את כהן לשלם לתמאם את אגרת בית המשפט בסך 3,386 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.13 ועד הפרעון המלא.
נוסף על האמור לעיל ובשים לב להתמשכות ההליכים בתובענות אלה ולהתנהלות כהן כמתואר לעיל, אני מחייב את כהן לשלם לתמאם בגין שני ההליכים יחד הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪, כשלסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד הפרעון המלא.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2020 בשלום רחובות נפסק כדקלמן:

מבוא המבקש הגיש תביעה בעילת לשון הרע נגד המשיבים, במסגרתה טען, כי הנתבעים הגישו נגדו תלונת שוא ביודעין למשטרת ישראל והפיצו נגדו סירטון שיש בו משום לשון הרע.
המבקש הדגיש בתשובתו כי הוא מילא אחר כל דרישות המשיבים בבקשתם לקיום הליכים מקדמיים, הגם שנשלחה אליו בחלוף 30 הימים ממועד הגשת כתב ההגנה, ובנוסף צרף תצהיר גילוי מסמכים שנחתם על-ידו ביום 9.7.20 אולם בשל "טעות טכנית" לא נשלחה לבא כוח המשיבים.
...
לטענתו, למרות פנייתו מיום 10.7.20, המשיבים לא העבירו את המסמכים המבוקשים בטענה כי חלף המועד להגשת בקשות מסוג זה. המשיבים טענו בתגובתם כי יש לדחות את הבקשה בשל כך שהבקשה לא נתמכה בתצהיר ומשום שהמבקש טרם העביר תצהיר גילוי מסמכים מטעמו.
· כמה תלונות הוגשו נגד לירון למועצה בגין תפקודו כפקח ובכלל? – התשובה לא רלוונטית ועל כן נדחית.
המשיבים ישלמו הוצאות המבקש בסכום של 1,000 ₪ תוך 30 יום מהיום.
המזכירות תמציא החלטתי לבאי כוח הצדדים.

בהליך תיק רבני (רבני) שהוגש בשנת 2018 ברבני הגדול נפסק כדקלמן:

לגופן של הטענה ושל ההכרעה בעיניינה האכן הייתה תלונת האשה על אלימות הבעל משוללת יסוד ועולה לכדי 'תלונת שוא'? גם לגופו של עניין נראה לכאורה שהמסקנה העובדתית שמדובר ב'תלונת שוא' שגויה: בתסקיר לישכת הרווחה של עריית רמת גן מיום כ"ה באייר תשע"ז (21.5.17) שהוגש לתיק בית הדין האיזורי נכתב כי הילד התלונן בגן על אלימות אביו.
עילות סגירת תיקים פליליים ומשמעותן בבואנו לבחון אם התלונה הייתה 'תלונת שוא' הדיין הגיע למסקנה שכל תלונה של אשה במישטרה שלא הבשילה במישטרה או בפרקליטות לכדי העמדה לדין, הרי היא בבחינת תלונת שוא.
ככל שהסכוי שהחשוד ביצע את העבירה הינו גבוה יותר, יש לסגור את התיק בעילה של ״חוסר ראיות״.
ההלכה שקבע רבינו ירוחם והמובאת בדברי אב בית הדין האיזורי היא הלכה מחודשת שלא מובאת בשולחן ערוך, ויש שחלקו עליה – עיין פד"ר (ח עמ' 324) שכתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל לדייק משו"ת הרשב"א (חלק א סימן אלף רלה) דאף הוא לא סבירא ליה כרבנו ירוחם, וכן עיין בפד"ר (יג עמ' 269) דלפי התרוץ השני בתוספות (כתובות סד, א ד"ה "תבע לחלוץ") אין לחייב את הבעל בגט משום טענת עגון בלבד כשאינו משועבד לה לחיובי אישות (משום שגם היא חפצה בגט) אלא אם כן 'באה מחמת טענה', ואילו לרבנו ירוחם די בטענת עגון בלבד.
...
פסק הדין מושא הערעור הוגש לפנינו ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי בתל אביב שפסק ביום ד' בסיוון תשע"ז (29.5.17) בתביעת הגירושין של הבעל ובתביעת שלום הבית של האישה כדלהלן: ובהתאם לאמור מחליט בית הדין כדלהלן: יש לקבל את תביעת הגירושין של הבעל, והאישה חייבת לקבל גט במועד הראשון שיקבע בית הדין.
לגופן של הטענה ושל ההכרעה בעניינה האכן הייתה תלונת האישה על אלימות הבעל משוללת יסוד ועולה לכדי 'תלונת שווא'? גם לגופו של עניין נראה לכאורה שהמסקנה העובדתית שמדובר ב'תלונת שווא' שגויה: בתסקיר לשכת הרווחה של עיריית רמת גן מיום כ"ה באייר תשע"ז (21.5.17) שהוגש לתיק בית הדין האזורי נכתב כי הילד התלונן בגן על אלימות אביו.
מה שכתב הדיין בתשובתו "במקום שהאישה מאיימת בהגשת תלונה מחמת החיים המשותפים, שאז יש עקירת האישות" – אין אנו מקבלים קביעה זו. מניסיוננו רב השנים, היו בעלים רבים שיצאו מהבית עקב תלונות על אלימות שהוגשו נגדם ולאחר מכן חזרו לשלום בית.
ואף יותר מזה כתבו בפד"ר (יג עמ' 274): כשהבעל גרם – גם אם בסופו של דבר האישה לא תסכים לקבלו ולמעשה שני הצדדים מעוגנים – לא יוכל הבעל לדרוש גט מאשתו מחמת עיגון.
מסקנות ופסק דין לאור האמור כל האמור לעיל מוחלט: בית הדין מקבל את ערעור האישה.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין מהיר (תא"מ) שהוגש בשנת 2023 בשלום רחובות נפסק כדקלמן:

תביעה בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") וכן בעילת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").
אני מקבלת את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי עצם סגירת התיק כנגד התובע, בעילת חוסר אשמה, אין בה כשלעצמה, בנסיבות העניין, כדי להעיד כי מדובר בתלונת שוא.
בע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389 (1975) (להלן: "פסק הדין שיטרית"), הבחין בית המשפט בין חוסר תום לב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למישטרה". בע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 141, 148 (1981) (להלן: "פסק הדין ריימר") ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה". בע"א 6871/99 רינת נ' רום, ניתן ביום 21.4.02 (להלן: "פסק הדין בעיניין רום") נזכרה באימרת אגב האפשרות לפיה, מתלונן המפריז בדיווחו למישטרה, הפרזה רבה בתאור חשדותיו, עשוי להישלל תום-לבו.
...
גם לו הייתי הולכת כברת דרך עם התובע וקובעת כי הנתבעת פעלה כפי שפעלה מתוך מחשבה להרע לתובע, הרי שלפי ההלכה הפסוקה, מניע זר או אפילו "מרושע" אינו שולל את ההגנה לפי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, בהינתן כך שמגיש התלונה מאמין באמיתות תלונתו, הרציונל לכך נקבע בפסק דינו של השופט ברק בעניין ריימר‏: "לעתים קרובות למדיי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסירת מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן". הנה כי כן, אני קובעת, על יסוד עדותה של הנתבעת, כי היא האמינה באופן סובייקטיבי באמיתות תלונתה כי בנה הקטין, אשר חזר במצב רגשי חריג מההסעה ומירר בבכי, הותקף על ידי נהג האוטובוס.
לפיכך, אני קובעת, כי הגשת התלונה בענייננו, לא חרגה מתחום הסביר, בנסיבות האמורות בסעיף 15 לחוק.
אני סבורה, כי אף שחבריו של הקטין לא ראו כי התובע תקף אותו, היה לנתבעת בסיס עובדתי להאמין כי כך קרה, וזאת מהיכרותה את בנהּ ואת התנהלותו.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו