תביעה בסך 100000 ש"ח נגד עורך דין בלשון הרע

התביעה שלפני היא תביעה כספית בסך 100,000 ₪ שהוגשה על ידי לקוח כנגד עורך דינו, ועניינה עשיית עושר ולא במשפט, הפרת הסכם, הפרת חובת נאמנות ועוגמת נפש.

התובע טען שיש לפצותו בכפל הסטאטוטורי הקבוע במקרים בהם לא ניתן לקבוע שיעור נזק במדויק אך ברור שעוול נעשה, וזאת עפ"י המתוה הקבוע בחוק לשון הרע.

את אמות המידה הראויות לבחינת סטאנדרט המיומנות והזהירות והאמורים ניתן לשאוב, בין היתר, מהמקורות הבאים: חובת הנאמנות והאחריות כלפי הלקוח – חובת הנאמנות המוטלת על עורך דין כלפי לקוחו מבוססת על סעיף 54 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961, שלשונו: "במילוי תפקידו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט." וכן על כלל 2 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו – 1986, לפיו: "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המיקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט." פסקי דין רבים אף עמדו על סטאנדרט ההיתנהגות הגבוה הנידרש מעורך דין כלפי לקוחו מעצם הגדרת ומהות תפקידו.

לאור האמור, מצאתי מקום לפסוק בגין היתנהלות הנתבע כלפי התובע שחרגה מסטאנדארט המיומנות והזהירות הנדרשים מעורך דין והיוותה הפרה של חובת הנאמנות והאחריות של עורך דין כלפי לקוח, פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 5,000 ₪.

...

כעת יש לבחון האם בגין הפרת העילות הללו, יש לפסוק פיצוי אם לאו - עשיית עושר - במקרה דנן, אומנם שוכנעתי שנתקיימו שלושת היסודות, שכן הנתבע שקיבל בחזרה את כספי העירבון ניכה אותם מכספי התובע ומכאן שהחזיק בהם שלא כדין.

מעבר לצורך אציין שמחומר הראיות עולה, שעצם הגשת התביעה הראשונה היא שגרמה לנתבע לבדוק בסופו של דבר, האם הושבו לחשבונו כספי העירבון ע"י בית משפט, בדיקה פשוטה וקצרה שהעלתה שאכן כך קרה, ורק בעקבות זאת העביר הנתבע כספים לידי התובע.

סוף דבר: אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש בצרוף אגרת משפט בסך 2,550 ₪.

העמותה והתובעים הגישו תביעה זו על סך של 100,000 ₪ כנגד הנתבע, שהיה אף הוא חבר בעמותה ושהנו מתפלל בית הכנסת, בטענה כי הוא עושה כל שלאל ידו לפגוע בעמותה ובהתנהלות התקינה של בית הכנסת.

התובעים מפרטים את נזקיהם העומדים על פי הטענה על 6,000 ₪ בגין גרימת נזקים והשחתת רכוש העמותה; 15,000 ₪ בגין אובדן הכנסות; 14,000 ₪ בגין הפרת הסכם שנחתם עם הנתבע; ו-65,000 ₪ בגין פירסום לשון הרע כנגד העמותה והתובעים.

לפיכך יש לתחום תחילה את חזית המחלוקת בהתאם לנטען בכתב התביעה, שיש לציין כי הוא חתום על ידי עורך דין.

...

אשר על כן גם בעניין זה התביעה נדחית.

במסגרת גישור זה הוסכם כי התובעים ישלמו לנתבע 14,000 ₪ והנתבע התחייב לא לתבוע יותר.

התוצאה היא כי על הנתבע לשלם לתובעת 1 סך של 24,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ והחזר אגרת משפט, ולתובעים 2-3 סך של 28,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪.

עוד תבעו בני הזוג דקל לחייב את מאיר לשלם פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין לשון הרע.

עפרה דקל, המתווכת, העידה בעמ' 199 לפרוטוקול שורות 23-26: " תמר שמואלי לא היתה עורכת הדין הראשונה שפניתי אליה. בזמן קצר כזה לא כל אחד מוכן לקבל אותי .פניתי גם למישהו אחר, אמר לי עפרה אני מצטער, אני לא יכול". חמישית, הודעת הביטול, שניתנה ב-13.3.18, ניתנה תוך זמן סביר בהיתחשב בנתונים הבאים: [א] ב-28.9.17 התמורה בסך 100,000 ₪ הועברה למאיר.

במכתב מ-15.4.18, ששלח פרקליט מאיר לאחר שליחת הודעת הביטול מ-13.3.18, הודיע פרקליט מאיר בסעיפים 15-16 למכתב : " באם מרשיך מעוניינים בפגישה לצורך ביטול הסכם המכר, ולצורך זה בלבד, אין מניעה לקיים פגישה ... במידה ומרשיך דוחים את הודעת הביטול ובוחרים בהגשת תביעה נגדם... אבקשך להבהיר האם להמציא את כתב התביעה למשרדך או לשלוח אותו ישירות למרשיך ". המכתב נשוא תביעת לשון הרע, על פי נסוחו, היה בגדר צעד שננקט בקשר להליך ואמור לשמשו, והתביעה כנגד בני הזוג דקל הוגשה כשבועיים לאחר שליחת המכתב.

...

במש"ח שהוגש לשלטונות המס הוצהר: [א] "לא נערך הסכם בכתב ... במישרין או בעקיפין... פרט להסכם המצורף להצהרה זו" [ב] "מס שבח ישולם ע"י המוכר". סוף דבר [א] מוצהר בזה על בטלות הסכם המכר מ-3.2.16 בעילת עושק.

[ב] הנני מורה לרשם המקרקעין בנתניה לבטל את רישום הזכויות ע"ש יוסף דקל ועפרה דקל, שנרשם לפי שטר 12917/2017/2 מ-12.6.17, ולהחזיר את רישום הזכויות ע"ש מאיר ליברזון.

[ה] התביעה שכנגד – נדחית .

רקע מדובר בתביעה כספית, בסך של 100,000 ₪, אשר הגיש התובע, יום טוב בן שושן, כנגד הנתבע 1, עו"ד נועם קוריס וכנגד הנתבע 2, חי שטיינברג, בעילה של לשון הרע, רשלנות ונגישה לקבלת פיצוי בגין נזק שניגרם לבן שושן בשל הטלת עיקול שלא כדין במסגרת תיק הוצל"פ. עו"ד קוריס הגיש תביעה שכנגד בסך של 75,000 ₪ נגד בן שושן ובא כוחו, עו"ד ביטון, בגין לשון הרע שלפי הטענה פירסמו השניים עליו.

לגבי המקרה הראשון, צודקים הנתבעים שכנגד בטענתם שלפיה בכתב התביעה נימנע עו"ד קוריס מלפרט את דברי לשון הרע הנטענים וטען בצורה סתמית וכללית כי הנתבעים שכנגד פירסמו עליו במקומות שונים ובין היתר במכתבי נאצה ותלונות ללישכת עורכי הדין כי זייף את החתימה של בן שושן, מבלי לפרט את המכתבים, את התלונות או לצרפם לתביעה.

...

בן שושן טוען כי משנודע לו על העיקול, שילם מיד את מרבית החוב בתיק ההוצל"פ (למעט שכר טרחה ב' והוצאות העיקול) והגיש בקשה בטענת פרעתי לסגירת התיק, במסגרתה טען כי אישור המסירה מזויף, כאשר גם ראש ההוצל"פ קבע בהחלטתו, כי זו המסקנה המתבקשת, תוך חיובו של עו"ד קוריס בהוצאות בסך של 3,000 ₪.

לגבי המקרה החמישי והאחרון, שעניינו טענת עו"ד קוריס שלפיה הנתבעים שכנגד יחד הטיחו בו מחוץ למסדרונות לשכת ההוצל"פ, כי הוא "שקרן רמאי ועבריין", דין התביעה להידחות וזאת משהודה עו"ד קוריס בעדותו כי הדברים נאמרו על ידי הנתבעים שכנגד יחד ורק בנוכחותו ולא הגיעו לידיעת אדם נוסף מלבדו (ראה עמ' 55 ש' 6 – 7).

על פניו גם לא ניתן למצוא עוולה כלשהי בחוק הנ"ל המתאימה למעשים שלפי הטענה ביצעו הנתבעים שכנגד שכולם נמצאו בכל מקרה כחוקיים או שלא הוכחו וכך או אחרת נדמה כי העילה כולה נזנחה בסיכומים, גם בהם אין טענה על פי החוק הנ"ל. סוף דבר לגבי התביעה שכנגד, כי דינה להידחות.

בנסיבות אלה ושעה שלא הייתה כל הצדקה להגיש את התביעה, לפחות לגבי שלושה מתוך חמשת המקרים וכאשר המקרה הראשון סבל מחוסר פירוט ועל כן נמצא כחסר עילה והחמישי הוכח כי דינו להידחות, ישלם עו"ד קוריס לנתבעים שכנגד יחד, שכר טרחת עו"ד ריאלי וסביר עבור הוצאותיהם בתביעה שכנגד, בסך של 10,000 ₪.

סוף דבר אשר על כן, בתביעה ישלמו עו"ד קוריס ושטיינברג ביחד ולחוד לבן שושן 5,000 ₪ ושטיינברג ישלם לבן שושן סכום נוסף של 7,500 ₪.

לפניי תביעה לתשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין לשון הרע.

ביום 16.4.19 הגיש התובע תביעה לתשלום פיצויים בסך של 100,000 ₪ כנגד הנתבע (במסגרת ת.א 37134-04-19).

באשר ליסוד "לשון הרע", אין חולק, כי ייחוס ביצוע עבירה פלילית והגשת תלונה למישטרה לא כל שכן כנגד עורך דין, והצגת טענת הזיוף באמצעות המכתב בפני חברי ההנהלה מקיימות את היסוד של לשון הרע, כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק.

...

לסיכום, התובע לא הוכיח עילת תביעתו.

לאחר שנשמעו כלל הראיות בתיק, הגעתי למסקנה, כי לעניין שלושת הפרסומים הראשונים עומדות לנתבע הגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות.