בבקשת הרשות להיתגונן טען הנתבע, בין היתר, שהתובעת נטשה את הדירה לפני שנים רבות, לא ביקרה בה ולא היתעניינה בה, וכי הדירה עמדה במשך שנים נטושה וללא שוכר, תוך שנרקומנים היו פוקדים אותה באופן תדיר על מנת לישון בה. לטענתו, חודשים ספורים לפני הגשת התביעה ניכנסו הנתבע ובת זוגו לדירה, שיפצו אותה במיטב כספם, תוך החלפת ריצוף, התקנת מטבח וחדר רחצה חדשים, דלת פלדה בכניסה ודלתות עץ בחדרים, וכן בוצעה התקנת משקופים, תריסים, חלונות ומיזוג, בעלות כוללת של 83,000 ₪.
ייאמר כבר עתה, שכפי שעולה בבירור מכתב התביעה, מדובר בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר לפינוי וסלוק יד ולא בתביעה לפינוי מושכר, והיא מתאימה לבירור בהליך בו הוגשה.
"בית המשפט איננו צריך להשתכנע שהטענות בתצהירו של הנתבע הן נכונות, אלא עליו לצאת מההנחה שיש אמת בדברי הנתבע ואין לו (לבית המשפט) צורך לבחון את מהימנותו של הנתבע... אם יש בטענות המבקש הגנה כנגד התביעה, אין לשלול ממנו את האפשרות לדיון מלא במשפט עצמו" (ד. בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה 12 (2014), 294).
בית המשפט המחוזי הנכבד ציין, שלעניין הזכאות לפצוי והחזר השקעות, יש להבחין בין מקרה שבו ניתנה רשות מלכתחילה ובוטלה לאחר מכן, לבין מקרה בו הרשות היא מכללא מכח שתיקת בעל הזכויות (למעשה זו טענת המבקש בתביעה שבפניי).
...
עם זאת, פסיקת בית המשפט המחוזי הנכבד שם, אך מחזקת את המסקנה אליה הגעתי.
כן צוין שם, שבתי המשפט מצאו לנכון להורות על פינוי בני רשות מכללא מעת שבוטלה הרשות, תוך שבחנו האם זכאי המחזיק במקרקעין לפיצוי משיקולי צדק ויהיו מקרים בהם "יש ותחושת הצדק תוביל למסקנה כי אין מקום ליתן פיצוי בגין ביטול רשות, גם אם היינו עוסקים בשיקולים שהתוותה הפסיקה במתן פיצוי בעת ביטול רשות" (שם, בעמוד 16).
בקשת הרשות להתגונן נדחית.
