ביום 22.10.2015 הורתה הרשמת הבכירה ספרא-ברנע על קבלת ההיתנגדות, ועל העברת התיק לסדר דין מהיר.
הנתבע, אשר כפר בהיותו בעלים של זכויות כלשהן במקרקעין, ציין בתצהירו (נ/1):
"20. המבקש יטען כי בשנת 1980 חתם על זכרון דברים לרכישת נכס הידוע כגוש 18005 חלקה 130 (חנות בשוק עכו) מחברת שווקים בע"מ, בבניין שתכננה החברה לבנות ושילם מקדמה בסך 98,000 ₪ אולם עסקה זו היתבטלה וכספו הוחזר לו".
ובחקירתו הנגדית הוא אמר:
"הלכתי לקנות על נייר, התכנית לקנות חנות. שלמתי מקדמה ברשום, רשמו אותנו ורישום ומקדמה. אחרי חודש וחצי, חודשיים, ביטלתי את זה דרך עורך-דין. קיבלנו את הכסף של המקדמה בחזרה, והורידו אותנו. לא קיבלנו בכלל חוזה, לא חנות, לא שום דבר".
"לא חתמתי אף פעם אחרי שביטלתי. לא חזרתי לחברת שווקים יותר".
"גם היום מופיע עוד במס רכוש וגם בביטוח לאומי מופיע. בגלל זה גם אני לא יכול לעשות שום דבר. עושים לי צרות בגלל זה. אבל אין לי, אין. אני רוצה את החנות הזאת - תיתנו לי, אני אשלם כסף ...".
כתמיכה לטענתו כי יש לדחות את התביעה הנוכחית, הפנה בא-כוח הנתבע לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעת"מ 3658-07-11 סלומון בן שטרית נ' עריית עכו מיום 22.4.2012 (נ/2), בו נדונה עתירת הנתבע להצהיר כי אינו חייב בתשלום ארנונה בגין אותם מקרקעין, ובו נקבע:
"מן הנספחים שצורפו לתשובתה של המשיבה עולה כי קיים יותר מאשר ספק אם העותר החזיק אי פעם בנכס מושא העתירה שבגינו הוא חויב בארנונה, ואשר את ההצהרה בדבר העידר חובו הוא מבקש בעתירה זו. אין צורך להרבות בדברים בעיניין זה, ודי אם אציין כי מן התשובה עולה גם הרושם שבשום מועד קודם לשנת 2006 לא ידעה המשיבה שהעותר אינו מחזיק בנכס ולמעשה היא לא ידעה דבר וחצי דבר על זהות המחזיק בנכס. נראה כי רק באותה שנה, כשפנה מינהל מקרקעי ישראל בבקשת בירור למשיבה, התעוררה לראשונה שאלת זהות המחזיק בנכס, וחלפו ארבע שנים נוספות ופניות נוספות אל המינהל עד אשר הוציאה המשיבה דרישה לתשלום חוב וזאת כאשר אין ברשותה ולו בדל של אסמכתא לכך שהעותר החזיק אי פעם בנכס".
התובעת, היא "המוציא מחברו", לא הוכיחה בדרגת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי כי לנתבע זכויות כלשהן במקרקעין וכי הוא מחויב כלפיה בתשלום דמי חכירה שנתיים.
...
הנתבע, אשר כפר בהיותו בעלים של זכויות כלשהן במקרקעין, ציין בתצהירו (נ/1):
"20. המבקש יטען כי בשנת 1980 חתם על זיכרון דברים לרכישת נכס הידוע כגוש 18005 חלקה 130 (חנות בשוק עכו) מחברת שווקים בע"מ, בבניין שתכננה החברה לבנות ושילם מקדמה בסך 98,000 ₪ אולם עסקה זו התבטלה וכספו הוחזר לו".
ובחקירתו הנגדית הוא אמר:
"הלכתי לקנות על נייר, התכנית לקנות חנות. שילמתי מקדמה ברישום, רשמו אותנו ורישום ומקדמה. אחרי חודש וחצי, חודשיים, ביטלתי את זה דרך עורך-דין. קיבלנו את הכסף של המקדמה בחזרה, והורידו אותנו. לא קיבלנו בכלל חוזה, לא חנות, לא שום דבר".
"לא חתמתי אף פעם אחרי שביטלתי. לא חזרתי לחברת שווקים יותר".
"גם היום מופיע עוד במס רכוש וגם בביטוח לאומי מופיע. בגלל זה גם אני לא יכול לעשות שום דבר. עושים לי צרות בגלל זה. אבל אין לי, אין. אני רוצה את החנות הזאת - תיתנו לי, אני אשלם כסף ...".
כתמיכה לטענתו כי יש לדחות את התביעה הנוכחית, הפנה בא-כוח הנתבע לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעת"מ 3658-07-11 סלומון בן שטרית נ' עיריית עכו מיום 22.4.2012 (נ/2), בו נדונה עתירת הנתבע להצהיר כי אינו חייב בתשלום ארנונה בגין אותם מקרקעין, ובו נקבע:
"מן הנספחים שצורפו לתשובתה של המשיבה עולה כי קיים יותר מאשר ספק אם העותר החזיק אי פעם בנכס מושא העתירה שבגינו הוא חויב בארנונה, ואשר את ההצהרה בדבר העדר חובו הוא מבקש בעתירה זו. אין צורך להרבות בדברים בעניין זה, ודי אם אציין כי מן התשובה עולה גם הרושם שבשום מועד קודם לשנת 2006 לא ידעה המשיבה שהעותר אינו מחזיק בנכס ולמעשה היא לא ידעה דבר וחצי דבר על זהות המחזיק בנכס. נראה כי רק באותה שנה, כשפנה מינהל מקרקעי ישראל בבקשת בירור למשיבה, התעוררה לראשונה שאלת זהות המחזיק בנכס, וחלפו ארבע שנים נוספות ופניות נוספות אל המינהל עד אשר הוציאה המשיבה דרישה לתשלום חוב וזאת כאשר אין ברשותה ולו בדל של אסמכתא לכך שהעותר החזיק אי פעם בנכס".
התובעת, היא "המוציא מחברו", לא הוכיחה בדרגת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי כי לנתבע זכויות כלשהן במקרקעין וכי הוא מחויב כלפיה בתשלום דמי חכירה שנתיים.
אולם משלא הוכחה זכותה של התובעת לגבות מהנתבע דמי חכירה, דין תביעה זו להידחות.
אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבע שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
