התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל ובשל כך, התביעה היא מכוח נכות על פי דין כקבוע בסעיף 6 ב לחוק, בהיותה של התאונה תאונת עבודה .
הלכה למעשה, הוכח בפניי כי מאז התאונה התובע לא שב למעגל התעסוקה, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי לתקופה לא מבוטלת ולטענתו סובל מכאבים קשים, ונוטל כמות לא מבוטלת של תרופות באופן יומיומי.
לאור הנתונים שהובאו בפני, לאור נסיבותיו האישיות של התובע לאור עבודתו ומצבו הנוכחי, לאור גילו וכישוריו, ובשים לב כי התובע היה מבוגר בעת התאונה, כי בעקבות התאונה, היה מצוי באישפוז יום פסיכיאטרי מס' חודשים, הוכר כנכה נזקק ע"י המל"ל, הרי שסבורתני שכל נכות ולו קטנה, יש בה כדי להשפיע משמעותית על תיפקודו של התובע.
...
את טענת הנתבעת, כי התובע לא שב לעבודתו, עקב החשש מהמוסד לביטוח לאומי, אינני מקבלת.
התובע מבקש כי הוא יפוצה גם בגין הפסדי שכר לתקופה שלאחר גיל 67 ואולם הוא לא הגיש כל ראיה המלמדת על כך שהוא היה ממשיך לעבוד גם לאחר גיל הפרישה, ולכן סבורה אני כי אין לפצותו בגין הפסדי שכר תקופה זו. דה עקא שעל אף האמור, לא שוכנעתי כי התובע היה ממשיך לעבוד מעבר לגיל הפרישה, ולא מצאתי לנכון כי טיעוניו אלו הינם מבוססים, ולא שוכנעתי כי לו יכול היה, או אז היה עובד כנהג עד לגיל 70 לפחות, ולא הוכח בפני הדבר כלל וכלל.
לצד האמור- לא שוכנעתי כי אשתו של התובע, אשר העידה בפני, התפטרה מהעבודה על מנת לטפל בו ולא יכלה לחזור לעבודתה.
סיכום
הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים שנפסקו לעיל.
