תביעה בגין תשלומי חוקר פרטי על ידי מעביד

כמו כן, לא היה מקום לייחס חשיבות לכך שהמערער לא נתן את פרטי המעסיק הקודם, שכן על פני הדברים לא נישאל על כך על ידי החוקר, ומכל מקום מדובר בנתון לא רלוואנטי נוכח תקופת עבודתו הרצופה אצל גרוסמן עובר לארוע התאונתי, כשנתיים וחצי, ועבודה במקום אחר רק בפרק זמן בן עשרה ימים שבו לגרוסמן לא הייתה עבודה עבורו.

טענות המוסד: המוסד טען כי העירעור סב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האיזורי, ואין מקום לסטות מהכלל שלפיו ערכאת העירעור לא תתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האיזורי, אשר שמע את העדויות והתרשם מהן; בדין קבע בית הדין האיזורי כי המערער לא הצליח להרים את נטל הראייה ולהוכיח כי היה עובד שכיר של גרוסמן, משלא הציג גרסה סדורה ואמינה הנתמכת בראיות; ממכלול הראיות עולה כי המערער היה קבלן/יזם, שעסק בתחום השיפוצים והבנייה, וכי עבד אצל מזמיני עבודה שונים, ובהקשר זה הודה המערער כי קיבל הזמנות עבודה גם מגורמים אחרים ולא רק מגרוסמן; המערער גם העיד כי הוא היתקשר ישירות עם אנשים פרטיים שבקשו לעשות שפוץ בביתם, לא עבד באמצעות קבלן או חברה שהעסיקו אותו, ונתן את השרות בעצמו, תוך הסתייעות באנשי מיקצוע שהכיר, והוא אף אמר למזמין איזה חומרים יש לרכוש לצורך ביצוע העבודה; מהעדויות עולה כי המערער הוא זה שהביא את העובדים שיעבדו באתר וכי המערער הוא זה ששילם את השכר לעובדים שהועסקו באתר; העובדה שהמערער שלח חוקר פרטי כדי לאסוף מידע על גורמים רלוואנטיים נגדם ניתן להגיש תביעה מעידה כי לא הועסק על ידי גרוסמן; העדים מטעם המערער הם מקורבים (אחיו וכן עדים המתגוררים בשכנות אליו) ועל כן צדק בית הדין האיזורי שלא נתן אמון בעדותם; החומר בתיק המישטרה אינו תורם להכרעה, שכן המערער מסר גרסה במישטרה לאחר הגשת התביעה למוסד, כך שאין מדובר בגירסה אותנטית.

...

כפי שנפסק בעניין טנינה, בשאלת מעמדו של המערער – עובד או קבלן עצמאי - יש להכריע "לפי מאזן ההסתברויות ובהתאם למכלול הראיות והנסיבות". בענייננו, בית הדין האזורי לא נתן משקל ראוי לפער המשמעותי בין גרסתו של גרוסמן בתצהירו לפיה "כל תפקידי היה להשגיח עבור בעלי הבתים ולסייע בידם..." לבין הממצאים העולים מעדותו ומהודעתו במשטרה, הסותרים חזיתית את גרסתו ותומכים במסקנה שלפיה הוא זה שהתקשר עם בעלי הנכס, היה מעורב באופן יומיומי בעבודה באתר, דאג לרכישת הציוד הדרוש ולחומרי הבניין, ובלשונו בהודעתו במשטרה "אני סיפקתי את חומרי הבניין והם עשו את העבודה", ולהתקשרות עם גורמים נוספים שעבודתם דרושה באתר, כגון בעלי הטרקטור שביצע עבודות באתר.

כללו של דבר: לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות, אנו סבורים כי על פי מאזן ההסתברויות ובהתאם למכלול הראיות והנסיבות, יש לקבוע כי המערער הועסק באתר ברחוב דברי חיים ברוממה כ"עובד" של גרוסמן, ויש להכיר באירוע שבו נפגע המערער באתר ביום 30.5.2018 כפגיעה בעבודה.

סוף דבר: הערעור מתקבל.

התביעה לתשלום בגין המוצרים שתמונותיהם נימצאו במחשב האישי שנתפס במסגרת החקירה הפלילית – נדחתה, בשל אי בהירות אם הם מייצגים מוצרים שנלקחו על ידי העובד ובשל החשש לכפילות עם המוצרים שהופיעו בחנות הוירטואלית ביום 19.6.14.

וכך נאמר (סעיף 60 לפסק הדין): "הכלל הוא כי מעסיק המוציא הוצאות לחוקר פרטי על מנת להוכיח מעשי גניבה, ואלה אכן הוכחו זכאי להחזר כספי של הוצאות החוקר. אלה הוצאו בעקבות הפרת האמונים של העובד ומהוים חלק מנזקיה של החברה.

מבלי להתיימר למצות, ומבלי להדרש לשאלת היחס בין ראשי הנזק, אציין כי במקרה של גניבה יכול ככלל המעסיק (בתלות בנסיבות המקרה ובעילות התביעה שנבחרו על ידו) לתבוע מכוח דיני החוזים או עשיית עושר ולא במשפט כפצוי את העלות ששילם בגין רכישת הרכוש, שווי הרכוש שנגנב במועד גניבתו, אובדן הרווח העתידי שאמור היה להפיק מהרכוש שנגנב אילמלא הגניבה.

כך למשל, קבע השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 357/80 יהודה נעים נ' משה ברדה (15.7.82) ומפאת חשיבות הדברים נביאם להלן: "מקום שהפיצוי מתבטא בתשלום בגין הוצאות, שהוצאו על-ידי הניזוק בעבר או שיוצאו בעתיד (כגון הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה, הוצאות דיור), הרי הוצאות אלה צריכות להיות נחוצות, באופן סביר, לשם החזרת המצב לקדמותו, וגובהן של הוצאות אלה צריך להיות סביר. בקביעת נחיצותן של ההוצאות מתמזגים דיני הערכת הנזק עם כללי הסיבתיות, שכן הוצאה לא נחוצה היא הוצאה, שלא הוסבה על ידי מעשה הנזק. בקביעת סבירותה של ההוצאה מתמזגת הערכת הנזק עם העקרון, כי על הניזוק מוטל הנטל להקטין את ניזקו... ". בהמשך, ולצורך ההמחשה, נאמר כי "אם ניתן להשיג טפול רפואי מסוים בשתי דרכים, האחת הגורמת מעמסה כספית נוספת למזיק והאחרת העשויה להקל עליו, על הניזוק לבחור בדרך המקילה עם המזיק. על-כן, אם הטיפול הרפואי, הניתן לניזוק על-ידי רופאים פרטיים, זהה בטיבו לטפול הרפואי, שהניזוק יקבל אם יטופל במוסדות ממשלתיים, על הניזוק לקבל אותו טפול, שגורם הוצאה כספית קטנה יותר למזיק, דהיינו, טפול רפואי במוסדות צבוריים". בהתאמה, אם ניתן לחקור במספר דרכי חקירה שיעילותן דומה יש לבחור את האפשרות שתגרום לצד שכנגד מעמסה כספית נמוכה יותר.

...

ביום 23.4.19 נתן בית הדין האזורי החלטה לפיה "לאחר עיון בתצהירי התובע מסקנתי הינה כי התובע קיים את ההחלטה מיום 7.8.18". על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור (בר"ע 62403-05-19), אשר נדחתה נוכח אופיה הדיוני של ההחלטה, תוך שבית הדין הארצי הוסיף כי "בית הדין האזורי ממילא לא דחה את טענות המבקשת לגופן אלא הבהיר כי היא רשאית לחקור את התובע על התצהיר המתייחס לחשבון הסגור, וכי ההשלכות והמסקנות יפורטו במסגרת פסק הדין. משכך, כל טענות המבקשת שמורות לה...". ביני לביני, הוגשו תצהירי עדות ראשית.

אשר להוצאות בהליך דנן לא מצאנו לפוסקם נוכח התוצאה אליה הגענו לפיה ערעורי הצדדים נדחו בעיקרם.

(ז) סוף דבר ערעור העובד והחברה מתקבלים בחלקם כמפורט להלן: ערעור העובד – נדחה למעט הערעור כנגד חיובו בפיצוי בגין נזק שאינו ממוני בסך 40,000 ₪.

אשר להוצאות בהליך דנן לא מצאנו לפוסקם נוכח התוצאה אליה הגענו לפיה ערעורי הצדדים נדחו בעיקרם.

כך, "הרושם העולה מהתנהלותה של שופרסל הוא שהיא אינה יודעת, אינה מעוניינת או אינה רוצה לומר מי היה מעסיקו של התובע" בתקופה זו, ומכאן ההצדקה להטיל עליה נטל זה. אשר לאחריותה של שופרסל בתקופה השניה, שבה אין מחלוקת כי העובד הועסק על ידי חברת הניקיון והוצב לעבודה בשופרסל, קבע בית הדין האיזורי שיש לחייב את שופרסל וחברת הניקיון בתשלום זכויות העובד ביחד ולחוד.

אשר לזכאות בעד התקופה השניה, בית הדין ציין כי נוכח הקביעה בדבר פיקטיביות נתוני השכר של העובד, "טענותיה של קבוצת ניר בדבר הקף עבודתו של התובע אינן רלבאנטיות. לא לרכיב תביעה זה [דמי חופשה, ל.ג] ולא ליתר זכויותיו הסוציאליות של התובע". את התשלום בגין רכיב זה העמיד בית הדין על הסך של 6,012 ₪ על יסוד ההנחה שהעובד עבד משרה מלאה.

אשר לאחריות שופרסל לזכויותיו של העובד בעד תקופת עבודתו הראשונה: לטענת שופרסל, ככל שהעובד לא צירף לתביעתו את מעסיקתו הנכונה, לא הוכיח כי קופחו זכויותיו בעד תקופה זו, ובודאי לא מיצה את זכויותיו אל מול מעסיקתו, ועל כן לא ניתן להטיל על שופרסל אחריות שיורית בעד תקופה זו. אי צירוף המעסיק הנכון על ידי העובד יוצר חזקה לפיה אם המעסיק היה מצורף היה מפריך את טענות העובד בנוגע לזכויותיו.

כך, במהלך ההיתדיינות, למרות היתחייבותה של ב"כ שופרסל לערוך בירורים ולאתר את מעסיקתו של העובד בתקופה הרלוואנטית, לא נקטה פעולה כלשהיא, והעובד לא היה זוכה בתביעתו אלולא העסיק חוקר פרטי; מכל מקום, מששופרסל לא הרימה את הנטל להוכיח את זהות הקבלן שהיה מעסיקו של העובד, קביעתו של בית הדין האיזורי כי חלה על שופרסל אחריות שיורית ביחס לתקופה זו (שקדמה לתחולתו של החוק להגברת האכיפה) מעוגנת היטב בהלכה הפסוקה בנוגע לאחריות שיורית, וגם נובעת מחובת תום הלב החלה עליה.

...

לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם כל הצדדים, בסמוך למועד דיון ההוכחות, נעתר בית הדין האזורי לבקשתו של העובד להגשת ראיות חדשות – ממצאים מחקירה פרטית יזומה שערך בסניפי שופרסל, מהם עולה לטענתו כי עבד בהם לפני חודש יולי 2013.

סוף דבר: ערעורה של שופרסל מתקבל חלקית.

נדחה ערעורה לעניין אחריותה לתשלום זכויות העובד הן בעד התקופה הראשונה והן בעד התקופה השניה, אולם מתקבל חלקית ערעורה לעניין חיובה ברכיבים שונים, כמפורט בסעיף 61 לעיל.

למרות שערעורה של שופרסל התקבל חלקית, מצאנו כי יש מקום לחייב את שופרסל בתשלום הוצאות משפט, שכן לטעמנו לא היה מקום שתעמוד על ערעורה בעניין התקופה הראשונה, והיה מקום שלא תעמוד על חלק מטענותיה בהתייחס לתקופה השניה לאחר שניתן פסק הדין בעניין ASMERET.

בכתב ההגנה מטעמה הכחישה הנתבעת-2, את החבות מכל ומכל וכל וטענה שכל מטרתה של התביעה, להלך עליה אימים, לצורך היתחמקות מתשלום הלוואות שנטל התובע מכספי החברה.

התובע הפנה לטופס בל/250 שהוגש לביטוח הלאומי שם תועד: "במהלך העבודה תפס קבינה שנפלה על החזה" ולטופס בל/211 שהוגש לביטוח הלאומי שם תועד "בעת החלפת צנור מים במשאבה, נפלה הקבינה על העובד". התובע הדגיש ששני הטפסים חתומים על ידי מר עימאד גראם, שהנו המעביד.

בכתב התביעה הועלתה טענה כללית שמדובר ב"תאונת דרכים" ורק לאחר החלטה מפורשת של בית המשפט נאות התובע להעלות טענה שהתאונה היא "תאונת דרכים" עקב "היתנתקות או נפילה של חלק מרכב". רק בשלב הסיכומים גובשה הטענה שמדובר בתאונה שהתרחשה עקב "ניצול כוח מכאני ברכב". התובע לא טרח לאסוף ולהגיש את כל המסמכים הרלוואנטיים ובכלל זה דו"ח מגן דוד אדום ותיק מישטרה ואף לא נערך כראוי להוכחת הטענה של ניצול כוח מיכאני ובכלל זה לא טרח לפרט ולהוכיח את סוג המשאית, את החלקים המצויים בה את אופן הרמת הקבינה בין באמצעות מסמכים, בין באמצעות תעוד חזותי של המשאית ובין באמצעות חוות דעת.

יחד עם זאת, לחוקר הפרטי מסר עימאד שהתאונה התרחשה לאחר שהרימו את הקבינה והיה שם צנור שהתנתק, התובע חיבר אותו ו"שהוא ניכנס לחבר אותו פיתאום הקבינה נפלה" כאשר עימאד נישאל על ידי החוקר הפרטי אין מורידים ומרימים את הקבינה והשיב "היא יורדת ומרימים אותה יש לה ז'ק על שמן, בוכנות כאלה..." עימאד הוסיף ואמר שהרימו את הקבינה הרבה פעמים, והוא לא יודע מה הסיבה שהיא נפלה.

...

בית המשפט אבחן את פסק דין לוינסון על רקע פסיקה קודמת, והדברים שאמר כב' המשנה לנשיא אור באותו עניין, אליו הצטרף כב' השופט ריבלין לפיהם הפעולה שבוצעה שם, הזזת ידית הטרקטור שמיועדת להפעלת הכף, מבחינה אובייקטיבית דומה במהותה לפעולה שמבצע עובד בעת שהוא מפעיל את הכלי לשם הגשמת ייעודו הלא תעבורתי, לא כן במקרה שלפניהם, כאשר לא ניתן לומר שמבחינה אובייקטיבית פעולת התיקון באה להגשים את מטרתו הלא תעבורתית של הכלי – ואין אלא להפנות לדברים כלשונם – "כפי שניתן להיווכח מעיון בפסק הדין בפרשת לוינסון, אין בו אזכור להלכה הפסוקה שנקבעה קודם לכן במספר פסקי דין כפי שהובא לעיל ושלפיה אחד התנאים לתחולת החזקה המרבה הוא שניצול הכוח המכני של הרכב נועד לשם הגשמת תכליתו הלא תעבורתית. אין גם התייחסות להלכה הפסוקה כי תאונה המתרחשת עקב ניצול הכוח המכני של רכב במהלך תיקונו אינה עונה על תנאי זה. יתרה מכך, מעיון בחוות דעתו של כב' השופט אור ובהערותיו לחוות דעתו של השופט ג'ובראן עולה, כי אין בהן משום הסכמה לקביעת השופט ג'ובראן בנוגע למתחם הסיכון, אין הסכמה לקביעה, כי פגיעה שאירעה במהלך תיקון רכב דו ייעודי במוסך נכללת במתחם הסיכון של החזקה המרבה שעניינה ניצול הכוח המכני, ואין הסכמה לקביעה, כי תיקון רכב מהווה שימוש לוואי שבא להגשים את התכלית הלא תעבורתית של הרכב. השופט אור והשופט ריבלין, שהצטרף להערותיו של השופט אור, הגיעו למסקנה כי מדובר בתאונת דרכים, על יסוד ההלכה הקובעת, כי יש לבחון את הפעולה שבוצעה ברכב מבחינה אובייקטיבית ובמנותק מהכוונה הסובייקטיבית של המשתמש. על כן, משכף הטרקטור באותו מקרה הורדה על ידי הזזת ידית הטרקטור שמיועדת להפעלת הכף, הרי מבחינה אובייקטיבית ביצע הסבא פעולה הדומה במהותה לפעולה שמבצע עובד בעת שהוא מפעיל את הכלי לשם הגשמת ייעודו הלא תעבורתי." (רע"א 23676-05-16 ניר פינוי פסולת בע"מ נ' פלוני (8/9/16)) - הדברים יפים גם לענייננו, פעולת התיקון החובבנית, והרמת הקבינה כתוצאה מכך, אינן פעולות טבעיות המשמשות לייעוד המקורי הלא תעבורתי של הכלי, אלא ניסיון ליטול את תפקידו של מכונאי שתפקידו לתקן כלי רכב, תוך ביצוע פעולות שאינן משמשות לייעוד הלא תעבורתי ואינן מקיימות את הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש.

סוף דבר אחר כל האמור לעיל, אין מנוס אלא לקבוע שהתאונה אינה עונה על הגדרת תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים.

אחר כל האמור לעיל, דינה של התביעה כנגד הנתבעת-1, להידחות.

הנהג מסר אף הוא שכחצי שנה לאחר התאונה נחקר על ידי חוקר פרטי מצד קרנית, ובמהלך השיחה עם החוקר הודה בבעלותו הבלעדית באופנוע במועד התאונה והבהיר שהבעלים הרשום אינו הבעלים על אף הרישום של הזכויות באופנוע על שמו במשרד הרשוי.

לדבריו, רכש את האופנוע כדי לעשות בו שימוש בעבודה במשלוחים לבסוף המשיך לעבוד על האופנוע של המעביד והאופנוע הזה ישב מתחת לבית והוא ביטח אותו לשבוע רק בגלל הטסט.

בהתאם לפסיקה, זכות החזרה של קרנית, נועדה, בין היתר, לשמש גורם מרתיע כנגד הבחירה להמנע מרכישת ביטוח ונהיגה ללא רישיון והיא מונעת הטלת מלוא נטל הפצוי על ציבור המבוטחים, ראו בהקשר זה הדברים שנאמרו בע"א 438/84 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם (22/12/87) (להלן: "עניין עוזי אברהם"): "... החוק, שהטיל אחריות מוחלטת, בא לקיים את זכות הנפגע לפצוי ללא הוכחת אשם, ופקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], שהטילה ביטוח חובה, נועדה אף היא להבטיח את הנפגע, שיהיה לו ממי לגבות את הפצוי. המטרה איננה להגן על בעל הרכב או על המשתמש בו. הביטוח נידרש לא כדי להגן עליהם מפני תביעת פיצויים שלא יוכלו לעמוד בה אלא להגן על הנפגע. שלא ימצא את עצמו בפני שוקת שבורה, כשהם לא יוכלו לעמוד בתביעתו. אם בגלל מחדל שלהם אין ביטוח המכסה את החבות, אין להם על מה ועל מי להלין. אין כל אינטרס צבורי בהגנה עליהם מפני עצמם. יש ויש אינטרס צבורי לשמור על כך, שקרנית תוכל לקבל החזר של מלוא הסכומים שנאלצה לשלם בגלל מחדלם" הינה כי כן, קרנית רשאית לתבוע שיפוי הן מהבעלים של הרכב והן מהמחזיק שלו, שהתירו את השמוש ברכב על-אף שלא היה מבוטח (ראו גם: עא (ת"א) 8883-01-12 נתי יעקבי נ' יעקב סיטבון (5/11/13) (להלן: "עניין יעקובי")).

אני מחייבת אם כן את הנתבע-2, לשלם לתובעת את יתרת הסכומים שלא שולמו על ידי הנתבע-1, עד לסכום התביעה, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל, כאשר בחלוקה הפנימית בין השניים עומד חלקו של הנתבע-2, על 10%.

...

אחריות הבעלים - דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הוראות החוק והפסיקה, באתי לידי מסקנה, ששעה שהוכח לאחר שמיעת הראיות, שגם לפי גרסתם של השניים הבעלות באופנוע לא הועברה על שם הנהג לא רק מתוך רצונם להבריח את האופנוע מן הנושים של הנהג (התנהלות פסולה כשלעצמה), אלא גם מחמת כך שמדובר היה בעסקה שלא הסתיימה (כמפורט כבר לעיל, הבעלים העיד שלא שולם מלוא הסכום בעבור האופנוע), הרי שנותרה לבעלים זיקת בעלות ממשית באופנוע ודינו כדין מתיר השימוש אשר התיר שימוש באופנוע ביודעו שהוא לא מבוטח, ומכאן שיש בסיס לתביעה כלפיו.

כפי שקבעתי לעיל, עצם עריכת זכרון הדברים לפני התאונה ומועד עריכתו נתונים בספק רב וגרסת הנתבעים בהקשר זה אינה מהימנה, ואולם גם אם תתקבל גרסתם, אין מנוס לקבוע לפי גרסתם הם שמכירת האופנוע לא הושלמה, כתיאורו של הבעלים בעדותו מדובר היה ב"שלב אחד לפני העברת הבעלות" כאשר הבעלים הותיר בידיו את הבעלות על מנת להבטיח שמלוא התשלום יועבר ואף נהג באופנוע מנהג בעלים כאשר לאחר התאונה הגיע למקום כדי להזיזו מן הכביש, שהרי מדובר ברכושו שעליו לא קיבל את מלוא התשלום.

סוף דבר לאור כלל האמור עד כאן, דין התביעה להתקבל.