בית-משפט קמא אף פסק כי המערער עשה שימוש באחד המבנים למגורים, ובמבנה זה המשמש למגורים נימצאו אנטנת לויין, סלון, מיטות, מקלחת ושירותים, וכן מטבח חצוני ומרפסת עם שולחנות וכיסאות.
גישה זו מקובלת גם בקרב תומכיה המובהקים של הגנה מן הצדק "במקרים הראויים שבהם הנאשם יציג תשתית לכאורית ראשונית שיש בה כדי לתמוך בטענתו, דומה כי יהא זה מן הראוי להורות לתביעה להשלים את התמונה העובדתית בכל אותן סוגיית שלנאשם לא הייתה, מטבע הדברים נגישות אל פרטיהן" (ישגב נקדימון הגנה מן הצדק 412, ה"ש 140 (מהדורה שניה, 2009) (הדגשה הוספה – י"ע) (להלן: נקדימון)).
אשר על-כן, ולאור לשון החוק כנוסחו לפני תיקון 116, וגם אם המערער טוען כי אין ראיות ברורות שהוא בנה את המבנים שלגביהם הוגש כתב-האישום או ביצע תוספות בניה לאחר המועד בו הוגש כתב-אישום כנגד אביו המנוח (ובית-משפט קמא פסק כי הסבירות הנה שהמערער הוא אשר בנה תוספות אלה לצורך שימושו ושימוש משפחתו, וקשה להניח כי אח אחר שיפץ את המבנה), הרי די בהוכחות הקיימות לכך שהמערער עשה שימוש שלא כדין במבנה הקיים, שניבנה בלא היתר, ובהרשעת המערער בשימוש שלא כדין, על-מנת להורות על הריסתו.
...
קביעת בית-משפט קמא אשר דחתה את הטענה בדבר אכיפה בררנית, הן בכל הקשור לאחיו של המערער, והן בכל הקשור לטענה סתמית שהועלתה בנוגע לאי-ביצוע הליכי אכיפה כנגד שכנים, מעוגנת בחומר הראיות, כפי שעמד לנגד עיני בית-משפט קמא, ודין טענותיו בעניין זה להידחות.
דווקא נוכח הנפקות של קבלת טענה לאכיפה בררנית, עד כדי אפשרות לביטול כתב-האישום, נדרש בית המשפט "לסנן" טענות אלה גם בשלב הגילוי, שאם לא כן, אין לדבר סוף.
באשר לגזר-הדין, המערער טען באופן סתמי כי גזר-הדין אינו מידתי, אולם לא הביא תימוכין לטענותיו, והנני סבורה כי בנסיבות העניין, לאור מהות השימוש שעשה המערער במבנים המצויים על קרקע שייעודה גן לאומי, וכן ייעוד חקלאי, כאשר אחד המבנים שימש למגורים, כמו גם בהתחשב בהרשעה קודמת של המערער בעבירה על חוק התכנון והבניה, גזר-הדין הינו מידתי ואינו חורג מהמקובל, ואין מקום להתערב בו.
לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.
