עדות מנהלת בית הספר בנוגע לנסיבות התאונה הנה עדות שמיעה, שכן היא לא נכחה בבית הספר ביום התאונה, לרבות בנוגע לטענתה שהסייעת לובה הוצמדה לתובע בשל התיסמונת ממנה הוא סובל.
בדו"ח חינוכי של בית הספר מיולי 2010, כשלוש שנים לפני התאונה נשוא התביעה (עמ' 6 לראיות המדינה), נכתב בקשר עם כישוריו המוטוריים, כי התובע משחק בדרך כלל לבד בגלל קשיי השפה מהם הוא סובל, יש לו נטייה לאלימות כלפי ילדים כצורת משחק או כדרך לשעשע את עצמו, יש מגע לא מקובל בגוף האחר, לעיתים פותר בעיות באלימות, נמשך לילדים אלימים, כשתכנית המוגנות הביאה לשפור ניכר בהתנהגות זו. עוד צויין באותו דו"ח כי התובע מפחד מהמעלית אך נמשך אליה כל הזמן, אינו מפחד להפצע ולא נזהר מפגיעה, הוא קופץ מגבהים ניתקל בכוונה בחפצים, ומחפש תשומת לב בצורה שלילית.
לדבריה, התובע, שהיה בן 11 במועד התאונה, היה ילד פעיל שאהב לשחק, לא הייתה לו מוגבלות ברגליים, וההורים נתנו הרגשה של ילד רגיל כשגם בבית היו לו חיים רגילים, כך שהבינו בבית הספר שאין לו מוגבלות.
גם במכתבה מיום 30.4.18, התייחסה המנהלת לסייעת לובה כסייעת כיתתית, ובנוסף לכך, כמי שהייתה צמודה לתובע בהפסקה בה הוא ניפצע, כשכתבה כך: "...באותו יום של הארוע יצא ע' א' לחצר בית הספר בזמן ההפסקה עם צוות תורנים... ביניהם לובה קורולוב ת.ז... שנכחה בצמוד אליו בעת הארוע שהיא גם הייתה הסייעת הכיתתית בכיתתו וגם יצאה לתורנות באותו יום (למרות שלא הייתה רשומה כתורנית הצמודה אליו). כמו כן נכחה גם עליזה גבאי סייעת בית הספר לתורנות ת.ז..." (ההדגשות שלי, שס"מ).
...
לאור כל האמור, טענה המדינה כי ניתן להעריך פיצוי בסכום של 30,000 ₪, המבטא את ההפרש בין הוצאות התובע כיום, לאלו שהיו מנת חלקו עובר לתאונה.
לאור כל האמור, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי לעבר, מאז התאונה במרץ 2013 ועד היום, תקופה של 126 חודשים, בגין העזרה המסויימת העודפת שנדרשה לו כתוצאה מהתאונה, המוערכת בכ- 500 ₪ לחודש מעבר לעזרה שקיבל התובע לפני התאונה, בסכום של 63,000 ₪.
סוף דבר
בהתאם לתוצאה אליה הגעתי, תביעת הוריו של התובע מתקבלת.
