תביעה בגין שיפוץ עקב תשלום עבור חומרי צביעה

הנתבעת היא זו שגילתה בעיניין זה בקיאות, כאשר פירטה את העלויות הרלוואנטיות (פרוט' היתנגדות, עמ' 3, ש' 32-31): "שק בטון עולה 60 ₪. דלי של צבע 240, 180, דלי של טיח, לא זוכרת מה מהם היה. זה דברים שהוא הביא מהחברים שלו." לאור הקף העבודות, כפי שעולה מעדותה של הנתבעת, בה נתתי כאמור אמון מלא, וכפי שעולה מהתמונות שצרף התובע, אין בידי לקבל את טענת התובע כי עלות חומרי הבניין הגיעה לסך של 20,000 ₪; הרבה יותר מסתברת בעיניי עדותה של הנתבעת, לפיה עלות החומרים הגיעה לסך של כ - 4,000 ₪ בסך הכל, כאשר מתוך סכום זה היא שילמה סך של 2,000 ₪ ישירות בחנות בברטעה, ואילו התובע רכש מכספו חומרים נוספים בעלות של כ - 1,700 - 2,000 ₪, סכום אותו החזירה לו (פרוט' היתנגדות, עמ' 3, ש' 24 ואילך).

סיכום ביניים לאור כל אלו, אני מקבלת את גירסתה של הנתבעת וקובעת, כי היא מסרה לידי התובע את השיק נשוא התביעה כשיק חלופי עבור השמאי, לאחר שהתברר כי הסכום שכתבה בשיק המקורי אינו נכון; וכי הנתבעת עשתה זאת בתום לב ומתוך תמימות, לאחר שהחליטה לתת אמון בתובע על רקע מערכת היחסים הזוגית שלהם ומשביקשה לתת לו היזדמנות נוספת לכפר על היתנהלותו כלפיה, קרי, השחתת רכבה על ידיו.

בנסיבות אלו, ובהתאם לסעיף 29(ב) לפקודת השיטריות, עובר הנטל אל התובע להוכיח, כי נתן בתום לב ערך בעד השטר; אלא שכאמור, התובע לא עמד בנטל זה, משאין בידי לקבל את גירסתו לפיה ביצע עבור הנתבעת עבודות שפוץ וכי במסגרת זו הוציא סכומי כסף עבור חומרי ביניין ועובדים, סכומים שעל הנתבעת לשלם לו. מכל המקובץ - חריגה מהותית מההרשאה שניתנה לו למילוי הפרטים החסרים בשטר, וזאת בכוונת מירמה ומבלי שהוכיח מתן ערך בתום לב - עולה כי אין התובע יכול להסתמך על השטר, ודין תביעתו על פיו להדחות.

...

השניים נפגשו, טען התובע, בבית קפה בקניון "לב המפרץ", שם סיכמו כי בשלב זה תשלם הנתבעת לתובע סך של 20,000 ₪ עבור העבודות והפועלים ואילו עבור העבודה תשלם לו בהמשך לפי יכולתה.

המסקנה המתבקשת מכל אלו היא, כי הנתבעת הוכיחה כי התובע מילא את הפרטים החסרים בשיק תוך חריגה מהותית מההרשאה שנתנה לו, כאשר הנתבעת סברה כי היא מוסרת לידיו שיק המיועד לשמאי והתירה לו למלא בהתאם לכך את פרטי השיק, ואילו התובע מילא בשיק את פרטיו הוא וסכום אחר מן המוסכם, כל זאת ללא ידיעתה וללא הסכמתה.

בנסיבות אלו, ובהתאם לסעיף 29(ב) לפקודת השטרות, עובר הנטל אל התובע להוכיח, כי נתן בתום לב ערך בעד השטר; אלא שכאמור, התובע לא עמד בנטל זה, משאין בידי לקבל את גרסתו לפיה ביצע עבור הנתבעת עבודות שיפוץ וכי במסגרת זו הוציא סכומי כסף עבור חומרי בניין ועובדים, סכומים שעל הנתבעת לשלם לו. מכל המקובץ - חריגה מהותית מההרשאה שניתנה לו למילוי הפרטים החסרים בשטר, וזאת בכוונת מרמה ומבלי שהוכיח מתן ערך בתום לב - עולה כי אין התובע יכול להסתמך על השטר, ודין תביעתו על פיו להידחות.

סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית.

לטענת התובע, לא היה כל צורך בשפוץ כה מאסיבי ומקיף וכל שדובר עליו בתחילה היה צביעת הבית בעלות החומרים בשווי של מאות שקלים בלבד.

בהקשר זה, מן הראוי להבהיר: כאמור לעיל, כי אין כל חולק על כך שהתובע הסכים לעריכת השיפוצים בדירתו, והוא אף מודה בכך בכתב התביעה ובתצהיר מטעמו, אולם ברי כי היה על הנתבעים לשלם את דמי השכירות החל מהיום הראשון שבו שכרו את הדירה, חרף השיפוצים שעשו בה וחרף טענתם שלא התגוררו בדירה.

כן הוא מודה כי לא החזיר את הדירה כפי שקבל אותה, בהתאם להוראות ההסכם, כיוון שהתובע לא שילם לו עבור עלויות חומרי הבניה (עמ' 23, ש' 30-31 לפר'): "לא החזרתי לו, הוא גמר אותי, לא הביא לי כסף. הוא לא הביא שקל ולא חומרים אז איך הייתי יכול לסיים את הבית?" הסיום הכאוטי של השפוץ מקבל חזוק בדבריה של הנתבעת במסגרת התכתבות הווטס-אפ שלה עם התובע, ביום 24.7.17 בשעה 8:40, בתשובה לטענתו של התובע עצמו בהודעה שלו משעה 7:55 באותו יום ולפיה ביקר בדירה ומצא אותה כשהיא מפורקת, כדלקמן: "הבית מפורק בזכותך וכמו שאני יודעת יפים רצה להפגש איתך. תיצור איתו קשר." (ההדגשות כאן ולהלן – שלי.

דברים דומים עולים משלב מוקדם יותר בחקירה הנגדית, שבמסגרתה מעלה הנתבע את הטענה כי השיפוצים עלו עשרות אלפי ₪, שהיה על התובע לשאת בהם, אולם התובע הצליח בחלקות לשונו לשכנע את הנתבע להמשיך לבצע את עבודות השיפוצים, כאשר היה ברור כי סכומים אלו יקוזזו מדמי השכירות אולם רק בסוף העבודה התובע הבהיר כי לא ישלם בגין שיפוצים אלו (עמ' 21, ש' 18-35 לפר'): "ש. .... כמה אתה מעריך את העלות של השפוץ של אותה עבודה שרצית לעשות?

...

מצד שני, עומדים הנתבעים, בני זוג, אשר התקשרו עם התובע לשכירות הדירה, אולם בסופו של דבר לא עקרו את מקום מגוריהם אל הדירה, אלא החזיקו אותה ברשותם, ערכו בה שיפוצים, לבקשתם, ברשות התובע ובהסכמתו, ולבסוף, לא מימשו את ההסכם לעקור את מגוריהם לדירה, חרף זאת, שהחזיקו בדירה בפועל.

הנתבע עצמו מודה כי השאיר את הדירה ללא שסיים את השיפוצים בה. לטענתו, התמונות שהוצגו ע"י התובע משקפות את עבודות השיפוצים כאשר אלו היו בשיאן, ולא בשלב שבו הותיר את הדירה בסופו של דבר לקראת החזרת המפתחות לתובע.

ביחס לטענת התובע עצמו נקטתי בגישה אחרת ולא קיבלתי את מלוא טענתו, כיוון שדווקא ממנו היה מצופה כי ימציא את כל הקבלות שלעניין (ולאו דווקא הצעות מחיר שאינן רלוונטיות), בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". בנסיבות העניין ובהעדר כל ראיה, כאמור, אני קובע על דרך האומדנה כי העלויות הישירות שנגרמו לתובע והנובעות מהותרת הדירה ע"י הנתבע ללא שסיים את השיפוצים, יעמדו על סך של 3,000 ₪.

סוף דבר ותוצאה לפנינו הסכם שכירות כדת וכדין.

לפניי תביעה כספית לתשלום פיצויים על סך 92,279 ₪ בגין החזר עלויות תיקון עבודות בנייה לקויות אשר ביצע הנתבע בדירת התובעת, לטענתה, החזר עלויות דיור חלופי לתקופת השפוץ, ופצוי בגין עוגמת נפש.

התובעת ביקשה לחייב את הנתבע בפיצויים בגין עבודות שפוץ, עבודות חשמל, עבודות חומר, צבע וריצוף בעלות כוללת של 68,278 ₪.

הנתבע לא הביא כל חוות דעת מטעמו להוכיח את טענתו כי אחדות מן העבודות, ובפרט עבודות החשמל, לא בוצעו על ידו, וזאת בזיקה למסמכי הזמנת העבודה שהוצגו בהם נרשם באופן כללי כי הנתבע קיבל תשלום בסך של 4,000 ₪ עבור "חשמל". העובדה שהנתבע בחר לא לפרט את העבודות בגינן קיבל את התשלום נזקפת לחובתו, ומשום כך אין ביהמ"ש יכול לקבל טענותיו כלפי התובעת, למשל, כי לא נתבקש להחליף פחת שלגירסתו נמצא בלוח החשמל החצוני, מחוץ לדירה.

בנסיבות התיק כפי שתוארו לעיל, ועל רקע קביעות המומחה מטעם בית המשפט אודות הליקויים בעבודת הנתבע מצאתי לפסוק לתובעת סך של 2,500 ₪ בגין נזק לא ממוני אשר נגרם לתובעת בשל מחדלי הנתבע והתנהלותו.

...

משכך, מצא המומחה כי עלויות החיפוי הסבירות במקרה דנן הינן 6,670 ₪ ומשלא הובאו ראיות לסתור את קביעותיו של הנ"ל אני מקבלת הערכתו ופוסקת סך של 6,670 ₪ בגין מרכיב זה. ביחס לעבודות האינסטלציה מצא המומחה מטעם בית המשפט כי קיים ליקוי אך ורק באינטרפוץ, אשר הורכב ברשלנות, ולא היה תקין.

לסיכום פרק זה, ולאור כל המפורט לעיל , ומשלא הובאו ראיות לסתור את קביעות המומחה מטעם בית המשפט, יש לחייב את הנתבע, כפי קביעת המומחה מטעם בית-המשפט בשל ביצוע מחודש של העבודות, הכוללות 6,670 ₪ עבור חיפוי, 8,000 ₪ עבור אינסטלציה, 2,500 ₪ עבור עבודות חשמל ו-15,000 ₪ בגין ליקויים בריצוף – סך כולל של 32,170 ₪.

סוף דבר: לסיכום- אני מקבלת את התביעה חלקית ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת באמצעות באת כוחה פיצוי בסך כולל של 34,670 ₪.

לטענת התובעת, במהלך חודש ינואר 2019 הזמינה היא את הנתבע לבצוע עבודות שיפוצים בדירה השכורה (להלן : "הדירה"), הכוללות צביעה, החלפת מטבח, החלפת צנרת מטבח, קרמיקה במטבח, חידוש וצביעה לדלתות, תיקון נזילה בשירותים, בסך כולל של 12,285 ₪, תשלום 50% מהסכום בתחילת העבודה והיתרה בסיום העבודה בהתאם לשביעות רצון הלקוחה ב 12 תשלומים.

התביעה הוגשה בסך 75,000 ₪ ביחס לעבודות בסך 12,285 ₪, מתוכן סך 15,000 ₪ בגין החזר סכומים ששילמה לנתבע ושווי מחיר חומרים שנלקחו, החזר בגין תשלומים אשר לטענתה שילמה לאנשי מיקצוע שהשלימו את העבודה, סך 10,000 ₪ בגין עגמת נפש, וסך 50,000 ₪ פיצוי סטאטוטורי בגין עוולת לשון הרע, אשר בהמשך ההליך התבקשה מחיקתם מהתביעה.

התובעת העידה כי הגישה תביעתה בגין עבודות שהיא שילמה בגינן חלקית והנתבע לא ביצע.

ביחס להשלמת העבודות על ידי בעלי מיקצוע אחרים, אין כל פירוט בכתב התביעה כמה ועבור מה שולם לבעלי מיקצוע, אלא תביעה כללית בסך 15,000 ₪ בגין עבודות אשר לא הושלמו, שווי חומרים וכו.

...

לטענתו, אחרי הנחת חברים משמעותית הוא הסכים כי הנתבעת תשלם לו סך 12,285 ₪, לא כולל החלפת האינסטלציה בחדר האמבטיה.

לטענתו, אחרי פניות רבות היא סירבה לשלם לו את יתרת כספו ולהחזיר את הכלים והחומרים אשר נותרו בדירה, הוא שלח לה מכתב התראה ביום 12/8/19, היא לא שילמה והגישה את התביעה בשיטת "כל הקודם זוכה". כאמור, עם הגשת כתב ההגנה הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד בסך 35,120 ₪ מתוכם סך 23,120 ₪ יתרת חוב העבודות, חומרים והציוד, הכלים אשר השאיר בדירה והחומרים בסך 2,000 ₪ ועגמת נפש בסך 10,000 ש"ח. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובנספחים המצורפים, שמעתי את העדויות והתרשמתי ישירות, כן עיינתי בסיכומי הצדדים, דין התביעות להידחות.

הנתבע הודה כי לא השלים את העבודות אך טען כי התובעת לא אפשרה לו להיכנס ואילו התובעת הסבירה כי הוא אחר מאוד בהשלמת העבודות ביחס לסיכום וכן צעק ואיים בנוכחות ילדיה ולכן לא אפשרה לו להשלים את העבודה באחור.

עדות הנתבע ביחס לסיום העבודות היתה לא סדורה וסותרת ואני מקבלת ביחס לכך את טענת התובעת כי הנתבע לא קיים התחייבותו ביחס למועד סיום העבודות.

עניינה של התביעה העיקרית, אי קבלת תשלום עבור עבודת שיפוצים שנטען כי בוצעה על ידי התובע 2 והנתבע שכנגד (להלן: "התובע") עבור הנתבעת בביתה, וכן פיצוי בגין הטרדות והפרת צו הטרדה מאיימת מצד הנתבעת, הוצאת לשון הרע ופגיעה ברכוש התובעים.

בסעיף 53 לכתב התביעה נטען כי הסכום מורכב מרכישת חומרים בסך של 23,075 (כולל מע"מ), תשלום עבור העבודות בסך של 28,000 ₪ לערך, ובתוספת רווח קבלני – סך של 54,700 ₪ ובתוספת מע"מ מתקבל סך הכול 64,000 ₪.

בדיון בצו הטרדה הנ"ל (ה"ט 18717-09-18 ) נחקר איימן והעיד כי לא הועסק על ידי הנתבעת בביתה לצורך השפוץ בביתה, אלא הועסק על ידי התובע אשר שילם לו יומית והוציא לו עבור עבודתו תלוש שכר.

כמו כן הוצגו בפניי תמונות של הנזק (תמונות 157,159) התובע העיד שיש שפשופים של הקרמיקה ועל הידיות שגרם להורדת צבע (עמוד 17 שורה 32 לעדותו) בעדותו הוא גם טען כי בתמונות נראה כי יש חומר מאכל על הריצפה (הוא הבהיר שכוונתו לחומר ל"דבר שאוכל את החומר") התובע העיד כי בסירטון נראה שהנתבעת שופכת חומר על החלונות והדלתות בנכס (עמ' 18 ריישא לעדותו).

...

התובעים ישלמו לנתבעת סך של 6,000 ₪ בגין לשון הרע שהוציאו כנגד הנתבעת.

אני מורה על קיזוז סכומי הפיצוי שנקבעו בגין לשון הרע בתביעה העיקרית והתביעה שכנגד.

לאחר ששקלתי את עניין הוצאות המשפט ובחנתי את השתלשלות הדברים כעולה מתיק בית המשפט, ונוכח התוצאה שהתקבלה, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.