תביעה בגין שימוש בלתי מורשה בכרטיס חיוב לאחר גניבתו

נטען, כי המבקש שילם עבור הסחורה ושרותי ההובלה סך של 136,996 ₪, ונותר חייב סך של 164,913 ₪; פניות חוזרות ונישנות מצד בית העסק למבקש לסלק את חובו לא הועילו, כאשר המבקש טען בתגובה כי סמנון הוא זה שעליו לסלק את החוב; מכאן התביעה.

ביום 9.5.2019, משלא הוגשה בקשה למתן רשות להיתגונן, הגיש ב"כ בית העסק בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה, אולם כב' הרשם שמעון רומי דחה אותה מתוך הקביעה, כי בית העסק, שהנו עוסק מורשה, אינו כשר לתבוע ולהיתבע וכי יש לתקן את התביעה בהתאם.

לכתב התביעה צורפו, מעבר לכרטסת הנהלת החשבונות על שמו של המבקש, תיכתובת דוא"ל בין המבקש ובין בית העסק בו הוא מאשר כי נתן לאמנון סמנון הרשאה לרכוש בשמו סחורה בבית העסק; אישור בכתב יד מיום 17.9.2017, חתום על ידי המבקש, על גבי דף נייר הנושא את פרטי בית העסק, בו הוא מאשר לסמנון לרכוש סחורה בבית העסק, תוך ציון פרטי כרטיס האשראי שלו; קבלות עבור רכישות שביצע המבקש בבית העסק; צלום שיק על סך של 50,000 ₪ משוך מחשבונו של המבקש ליום 13.3.2018, לפקודת בית העסק; פניות למבקש לסילוק חובו, מאת המשיבים ובהמשך מאת בא כוחם; מכתב תשובה של המבקש שנשלח בדוא"ל ביום 4.8.2018, בו הוא טוען כי האחריות לסילוק החוב מוטלת על סמנון, שכן הוא עצמו שילם לו עבור עבודות הפיקוח ורכישת חומרי הבניין.

לטענתו, אין ממש בטענת המבקש אודות גניבת השיק על סך של 50,000 ₪ בידי סמנון, כאשר לא הוצגה פנייה למישטרה בעיניין גניבה זו. נטען, כי המבקש שקרן המציג עצמו כ"מסכן" וכ"קורבן", בעוד שהנו מתגורר עם משפחתו בבית שבנה, בנגוד לטענתו.

בתגובתו על תשובת המשיבים חזר המבקש על טענותיו בבקשה והוסיף, כי לא היה מקום לכנותו "שקרן", שכן מדובר בפרופסור בעל שם עולמי ששמש בעברו יועץ לנשיא ארה"ב ולבנק העולמי וכיום עוסק בפתוח חיסון לנגיף הקורונה.

לא יקויימו התנאים האמורים, יוותר פסק הדין על כנו ואפסוק את הוצאות בקשה זו. ככל שיבוטל פסק הדין יגישו המשיבים, בתוך 15 יום לאחר מכן, כתב תביעה מתוקן, זאת לאור פטירתו של משיב מס' 3 ז"ל ומינויו של בנו יניב כאפוטרופוס למשיבה מס' 1.

...

במקרה דנא, לאור הבעייתיות הרבה העולה מטענות המבקש, הן לעניין מסירת כתב התביעה, הן לעניין מועד ידיעתו על פסק הדין, לאור השיהוי הניכר שבהגשת הבקשה לביטול פסק הדין, ונוכח הקושי הרב שבטענות ההגנה שלו לגופן, דומה כי לא היה מקום להיעתר לבקשת הארכה ולבקשה לביטול פסק הדין; יחד עם זאת, לאור ההלכה הפסוקה לעיל, לא אסגור את שערי בית המשפט בפני המבקש, אולם אתנה את הארכת המועד להגשת בקשת ביטול פסק הדין ואת קבלת הבקשה עצמה בתשלום הוצאות למשיבים ובהפקדת בטוחה הולמת.

אשר על כן אני קובעת, כי ביטול פסק הדין יהיה בכפוף לשני אלו, אשר יבוצעו בתוך 30 יום: תשלום הוצאות בסך של 7,500 ₪ למשיבים.

התביעה שכנגד עניינה- השבת הסך של כ38,000ש"ח שלטענת הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן תקרא גם לצרכי התביעה שכנגד: הנתבעת ואילו התובע שהוא גם הנתבע שכנגד יקרא התובע) מהוים סכומי רכישות שביצע התובע לצרכיו הפרטיים מתוך כרטיס אשראי שנימסר לו לצרכי עבודתו.

כמו כן הפערים שהשתקפו בין גרסת הנתבע לבין גרסת רו"ח ברוס ביחס למועד שבו נודע לנתבע כביכול על השמוש הבלתי מורשה בכרטיס האשראי משמיטים הקרקע תחת הטענה כי אכן מדובר בשימוש בלתי מורשה.

כך- בעוד הנתבע מציין בתצהירו כי זמן קצר לאחר סיום עבודת התובע התברר לו כי נעשו שימושים שלא כדין (ר' ס' 10 לתצהירו, עדותו בעמ' ,36, מתצהירו בסעיף 12 לפיו נעשה נסיון גישור בין הצדדים אצל הרב שולץ שבו הועלתה טענה לוויתור הדדי על טענות, היינו כולל טענת הנתבעים לשמוש שלא כדין בכרטיס האשראי ) ,הרי שמר ברוס טוען שהוא, שניכנס לעבודה רק בחודש יולי 2015, זה שגילה את אוזנו של הנתבע כי היו שמושים לא תקינים כאלה.

(עמ' 26 ש' 12-21)- יצוין כי מתצהיר מר ברוס משתמע כאילו הנתבע היה כן מודע לנושא כשרוה"ח סיפר לו על כך, אלא שבאותו סעיף (4) גם מצוין שהנתבע היה "שבור מהגילוי על הגניבה" (ההדגשה הוספה) ועל כן העדפנו את הגרסה הטבעית שבפי רוה"ח כפי שהעיד עליה בח"נ. לטעמנו, שמחה ידע היטב על אופן תשלום זה והדבר התיישב היטב עם שיטת ניהול הכספים שלו עד שבא רו"ח ברוס לנהל את הנושא, ולכן נוח היה לו לטעון כביכול מדובר במעילה כלפי רוה"ח החדש.

בהיתחשב בסכומי התביעה המקוריים הגדולים מאד ביחס לסכומים שנפסקו, אך גם בנכונות התובע בשלבים המקדמיים לצמצם את עילות התביעה, וכן בתוצאות ההליך בתביעה שכנגד, מצאנו מקום לחייב את הנתבעת מעבר לאמור לעיל גם בהוצאות ושכ"ט בסך כולל של 2500 ₪.

...

על כן, לא מצאנו לקבוע כי המשיכות בכרטיס היו בהכרח לענייניו הפרטיים של התובע או כי אלו שכן היו למטרות אלו נעשו בניגוד להסכמה שבין הצדדים ועל כן- איננו סבורים כי יש מקום להורות על השבתם .

עם זאת וככל שהדבר נוגע להמשך משיכות בכרטיס האשראי, לאחר חודש 1/2015, עת סיים התובע את עבודתו- משיכות , אשר כפי העולה מהכרטסת, רובן נוגעות להו"ק מסוגים שונים- לא מצאנו מכח מה המשיך התובע להנות מהן .

בהתחשב בסכומי התביעה המקוריים הגדולים מאד ביחס לסכומים שנפסקו, אך גם בנכונות התובע בשלבים המקדמיים לצמצם את עילות התביעה, וכן בתוצאות ההליך בתביעה שכנגד, מצאנו מקום לחייב את הנתבעת מעבר לאמור לעיל גם בהוצאות ושכ"ט בסך כולל של 2500 ₪.

ביום 25.6.15 היתקיימה פגישה בין נציגי המבוטחת לנתבע ובפגישה הנתבע הודה במעשים המיוחסים לו. בסיום הפגישה הנתבע שילם למבוטחת סכום של 11,500 ₪ לכסוי חוב בגין מעילה שהוצגה בפניו בצרוף מיסמך בו רשם בכתב ידו "עבור מישפחת בן עובד שחויבה בכרטיס עסקי באשראי לכסוי נסיעות של לקוחות לא קשורים". מספר ימים לאחר מכן אביו של הנתבע שילם למבוטחת סכום נוסף של 90,000 ₪.

המבוטחת תבעה מהנתבע החזר בגין כספים שלא גבתה מהלקוחות בשל היתנהלות רשלנית מצדה ובחלק מהמקרים מבלי שנעשתה פנייה ללקוחות החייבים, או החזרים מחברת התעופה להם היא זכאית, כאשר מדובר בחובות אבודים בגינם קיבלה זכוי.

הנהלת החשבונות של המבוטחת מפיקה מדי חודש דו"ח דוקטים לפי תאריך פתיחה ולא לפי תאריך טיסה כאשר התשלום מבוצע ב- 99% מהחיובים באמצעות כרטיס אשראי ולא בשיקים או מזומן.

יחד עם זאת התובעת צרפה לתצהירו של עו"ד עדי עשת את דף הרשימה של הפוליסה הרלוואנטית בו מצוינות ההרחבות לעניין הכסוי הבטוחי במקרה של "גניבת כספים מלקוחות ע"י שימוש בלתי חוקי ולא מורשה בכרטיסי אשראי או במידע עליהם (לרבות לשם ביצוע עסקה במסמך סחר)" ובהתייחס גם לנושאי הביטוח המועסקים על בסיס עצמאי בחברה.

מעיון בחוות הדעת של רו"ח אבני עולה כי זו נסמכת על דו"ח מרכז עיסקאות לפי דוקטים ודוחות רווחיות משנת 2009 ועד ליום 11.11.15 (מועד הגילוי), דוחות כספיים מבוקרים ומאזן בוחן 2014-2015, דו"ח פירוט חובות ודו"ח פירוט יתרת חוב פתוחות, מידגם דוקטים לפי פרטי חיובים וזיכויים ומסמכים הקשורים לתשלום לספקים וצילום המחאות של הנתבע בגין החזר הכספים למבוטחת.

...

אשר לטענת הקיזוז, טענה זו הועלתה ללא כל פירוט וביסוס עובדתי או ראייתי באשר לסכומים שלא שולמו לכאורה לנתבע ומשלא הוכחה כדבעי, היא נדחית.

לאור האמור, התביעה מתקבלת.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סכום של 198,180 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד פסק הדין.

היות ונתבעת 1 מכחישה קשר להסכם, ניצבת לפניי השאלה האם ניתן לחייב את נתבעת 1 בשל הנזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונת הדרכים מכוח ההסכם? האם התובעת עמדה בנטל להוכיח כי נתבעת 1 צד להסכם? לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את עדי הצדדים ושקלתי את טענותיהם אלה מול אלה, באתי לידי מסקנה כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה מעבר למאזן ההסתברויות הנידרש בדין האזרחי שכן שוכנעתי כי נתבעת 1 התחייבה בהסכם.

אמנם בסעיף 5 לתצהיר שהגישה, ציינה נתבעת 1 כי התבקשה על ידי אביה למסור את פרטי כרטיס האשראי שלה- "אבי לא נשא עמו כרטיס אשראי באותה עת ועל כן התבקשתי על ידו למסור את כרטיס האשראי הרשום על שמי לצורך ביצוע העסקה"- אך היא טענה בדיון שהתובעת עשתה שימוש בפרטי האשראי שהיו שמורים אצלה מעיסקאות קודמות: "כשביקשו ממני אשראי מחב' הליסינג ושאלו אם אני מאשרת שימוש בכרטיס האשראי אמרתי כן, כי לי יש חיובים קיימים עוד קודם."(פרו' עמ' 7 ש' 5).

גם אם כטענתה- אשר לא הוכחה- החליטה לבטל את כרטיס האשראי ממנו חויבה ואף לסגור את חשבון הבנק, המנעות נתבעת 1 מהגשת תלונה למשטרת ישראל בגין זיוף חתימה ו/או גניבת פרטי אשראי, וממיצוי זכויותיה הנטענות מול התובעת, אומרת דרשני.

מעבר לכך, בתצהיר שהקדימה נתבעת 1 להגיש לבית המשפט, ידעה להסביר ברחל בתך הקטנה כי רכב הושכר עבור נתבע 2 ולא לשימוש מר אלוק, כך שנספחי התביעה אינם אלה שנחתמו על ידי מר אלוק ונתבע 2 (סעיף 8 לתצהיר) בעוד שבדיון טענה כי אינה מכירה את נתבע 2.

בנסיבות אלה ועל יסוד הוראות סעיפים 3 ו-9 להסכם לעיל, נתבעת 1 אחראית לנזקים שנגרמו עקב השמוש הלא מורשה ברכב.

...

סבורני אם כן כי ככל שנתבעת 1 הייתה מקבלת חיוב נוסף עבור רכב שלא ביקשה לשכור, מיד הייתה מבחינה בכך והייתה פועלת לבירור העניין.

גם מסיבה זו, שוכנעתי כי נתבעת 1 הייתה צד להסכם כטענת התובעת.

לאור האמור, שוכנעתי כי נתבעת 1 צד להסכם מכוחו הושכר הרכב עבור עסקיה.

סוף דבר לאור המקובץ, התביעה נגד נתבעת 1 מתקבלת במלואה.

מנגד, תבעה הנתבעת תביעה שכנגד על סך 1,126,130 ₪ בגין הרכיבים הבאים: השבת כספים (בסך 49,252 ₪) אשר היו מגיעים לנתבעת ואשר הועברו לידי עוסק מורשה על שם אחד האחים, תשלום בגין גניבת עבודות שבוצעו באופן שוטף על ידי הנתבעת מול קבלנים, תשלום בגין הפסד רווח קבלני בשל ביטול הזמנה לבצוע עבודה מטעם מפעלי ים המלח, תשלום בגין ביטול חוזי היתקשרות שנתיים, תשלום בגין כספים אותם נטל התובע בזדון מכספי החברה ואשר אינם מגיעים לו, תשלום בגין שכר עודף ששולם לעובדים, תשלום בגין שימוש בכרטיסי אשראי על שם המנוח על חשבון החברה, תשלום בגין יתרת חו"ז אותו חב התובע לנתבעת על פי חוזה אישי לשנת 2017, תשלום בגין ריבית כתוצאה מהשיעבוד בבנק לאומי על רכב הקדילאק של אביו, תשלום בגין אחריותו לרכב טויוטה יאריס ששמש את העובד שעבד תחתיו ושהוסיף לעבוד עימו בחברתו החדשה; תשלום בסך 100,000 ₪ כפצוי בגין פגיעה במוניטין החברה, גניבת לקוחות, שימוש בציוד וחומרים ותחרות אסורה בנתבעת.

ביחס לשימוש בכרטיס האשראי, לא הוכח איזה טובין נרכשו על ידי התובע, מה גם שעולה שחלק מההוצאות היו למען הנתבעת וכן להוצאות האבל של התובע ואחיו.

ביחס לתביעה שכנגד בסך 49,252 ₪, סכום אשר היה מגיע לכאורה לנתבעת והועבר לידי עוסק מורשה של האח ישראל מידי צד ג'; המדובר בחשבונות שהוצאו ביום 30.5.18, וזאת לאחר שהתובע סיים עבודתו בנתבעת ביום 1.5.18.

...

באשר לסעד שבסעיף 91 לסיכומי הנתבעת, שנטען לחילופין במידה והתובע לא יכבד את דרישת המצאת המסמכים שצוינו, הרי שלא ניתן להיעתר לו. מדובר בסעד צופה פני עתיד, אשר ממילא הנתונים שמופיעים בו, לרבות סכום הכסף שצוין בסך 600,000 ₪, לא הוכחו כדבעי.

אחרית דבר הנתבעת תשלם לתובע סך של 50,066 ₪ תוך 60 ימים מיום המצאת פסק הדין.

התביעה שכנגד – נדחית, למעט הקביעה הבאה: על התובע לפעול לשם המצאת מלוא כתבי הכמויות והחשבונות אשר נמצאים בידיו ונוגעים לכספים שמגיעים לנתבעת ממפעלי ים המלח, וזאת בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.