תביעה בגין שגיאות בחשבונית סלולרית

בנקודה זו נקבע כי יש לראות בתשובה לבקשה של פרטנר כהודאת בעל דין לכך שכרמי הם צרכנים שצורפו בטעות לתוכנית עסקית, וסווגו כלקוחות עיסקיים בשל שגגה של נציג השרות.

בנסיבות אלה, בית המשפט המחוזי סבר כי פרטנר אינה יכולה לטעון "דבר והפוכו" – הן שכרמי סווגו לתוכנית עסקית בטעות ומכאן שהם אינם לקוחות עיסקיים; הן שכרמי מהוים לקוחות עיסקיים משום שהם מדווחים על חשבוניות הטלפון הסלולארי כהוצאה עסקית מוכרת לצורכי מס. לנוכח האמור, בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון לבחון אם "בהקשר לשימוש בטלפון סלולרי יש מקום להבחנה בין שימוש עיסקי לאישי", וקבע כי יש אפשרות סבירה שייקבע כי כרמי הם "צרכן" כמשמעותו בחוק הגנת הצרכן, וכי פרטנר הפרה לכאורה את הוראות חוק הגנת הצרכן בעיניינם.

[בהקשר זה נטען כי בין חברי הקבוצה המיוצגת קיימת שונות רבה: הן בשאלה אם הלקוח הוא צרכן; הן באופי ובנסיבות הצריכה של שירותי הסלולאר ביחס לכל אחד מאלפי הלקוחות; הן בעצם קיומם של עילת תביעה ונזקים נטענים בגינה, בהנתן ההודעות, המסרונים והחשבוניות שנשלחו ללקוחות; וכיוצ"ב שאלות אינדיוידואליות שניהול הדיון בעיניינן באמצעות תובענה ייצוגית איננו הדרך היעילה וההוגנת.

...

צוין כי לפי המפורט בתצהיר גילוי המסמכים, קיימת לכאורה קבוצה של כ-11,811 לקוחות שצורפו לתוכניות עסקיות של פרטנר מבלי שהציגו את האישורים הנדרשים או שהם חתומים על הסכם התקשרות כדוגמת ההסכם שעליו חתומים כרמי, הכולל תנאי "לשימוש אישי סביר והוגן". בנסיבות אלה, סבר בית המשפט המחוזי כי הונחה לכאורה תשתית לכך שלא מדובר "בטעות" שאירעה בעניינם של כרמי וכי היה על פרטנר "להיות מודעת לכך שמדובר בלקוחות שיש חובה בדין לידעם אודות שינוי התעריף". [בהקשר זה מצא בית המשפט חיזוק בלשון תנאי השימוש, שם נקבע כתנאי מהותי כי מטרת השימוש היא לשימוש אישי.

עמדה זו על פניה מקובלת עליי.

מקובלת עליי אפוא הטענה כי לא היה מקום לאשר את בירורן וניהולן של עילות התביעה הנוספות בהליך הייצוגי, ועל כן דין הערעור להתקבל בהיבט זה. מעבר לאמור, על פני הדברים מתקיימים יתר התנאים לאישור התובענה כייצוגית, והטענות שבפי פרטנר אינן מעוררות עילה להתערבות בשלב זה. כך בפרט, ביחס לקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה כרמי מחזיקים בעילת תביעה אישית וכי יש יסוד סביר להניח שעניינה של הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. סוף דבר התוצאה היא שהערעור נדחה בעיקרו, ומשמע שהחלטת בית המשפט המחוזי לאשר לנהל תובענה כייצוגית נגד פרטנר בגין אי מסירת הודעה מראש ובכתב לצרכנים על מועד סיום תקופת ההטבה נותרת בעינה.

בכל הנוגע לבירורן וניהולן של עילות התביעה הנוספות, הערעור מתקבל אך במובן זה שאין לאפשר את ניהול ההליך הייצוגי ביחס לעילות תביעה אלה.

ביום 9.5.13 מכר התובע למר בכר מחמוד (בנו של הנתבע 1, שיקרא להלן "מחמוד". אציין כי תחילה, בכתב התביעה צויין כי מדובר באבי הנתבע 1, אולם, טעות זו תוקנה הן בכתב ההגנה, הן בסעיף 2 לנ/5 והן בסעיף 2 לסיכומי התובע) שטח של 762 מ"ר בזכויותיו במיגרש מס' 78/5 אשר הוגדר כמגרש 78/5/3 ויתרת זכויותיו במיגרש (78/5) בשטח של 2,608 מ"ר (הוגדר כמגרשים 78/5/1 + 78/5/2) השכיר התובע למר מחמוד הנ"ל. עוד באותו היום (9.5.13) ובאותו מעמד נערכו ונחתמו עוד שני הסכמי מכר בין התובע לבין מר מחמוד הנ"ל. בהסכם הראשון מכר התובע למר מחמוד הנ"ל את כל זכויותיו בחלקה 66 בגוש 19364 בשטח של 2,212 מ"ר שהנם 1/4 מהחלקה.

עוד הוגש מטעם הנתבעים חוזה מיום 9.5.13 (נ/2), דרישה לתשלום מס שבח (נ/3), מיסמך אודות מינויי סלולארי (נ/7) וחשבונית של חברת בכר פאיק חברה לבניין (נ/9).

בסיכומיהם זנחו הנתבעים 1-2 את טענות הסף הנ"ל. בהקשר זה אציין, כי דין טענה שנטענה בכתבי הטענות, ברם לא הועלתה בסיכומים, אם בשל שגגה או במכוון – כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה (ראו למשל – 3250/02 וינצלברג נ' ש.א. דיזל פרטס בע"מ ([פורסם בנבו], 7.7.2005)).

...

לאור האמור לעיל אני קובע, כי הנתבעים לא עמדו בנטל בדבר התקיימות העסקאות נשוא התביעה.

סוף דבר: התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובע , יחד ולחוד, הוצאות ההליך (לרבות שכ"ט עוד) בסך כולל של 35,000 ₪.

סכום התביעה הורכב משלושה סוגי חיובים: סוג ראשון – חיוב בגין צריכה בפועל של שירותים בגין חשבוניות שלא שולמו; סוג שני – חיוב בגין שווי הטבות אותן הייתה הנתבעת זכאית לקבל במהלך תקופת ההסכם ואשר חוייבה בעלותה במסגרת החשבונית האחרונה; סוג שלישי – חיוב בגין ציוד שסופק ולא שולמה תמורתו.

בהקשר זה יצויין, כי הנתבעת לא השכילה להצביע על חיובים שגויים קונקריטיים בחשבוניות כך שבוצעו חיובים בנגוד לתנאי התכנית המוסכמת, למעט בטענה הכללית כי החיוב הכולל חרג מן הסכום לגביו התחייב כלפיה נציג התובעת.

ואולם, הנתבעת לא השיבה את הציוד שסופק לה ושתמורתו לא שולמה, ויתר על כן, טענת התובעת, לפיה אכן עשתה הנתבעת שימוש בציוד זה בהתקשרותה עם חברת הסלולאר שאליה נויידו הקוים – לא נסתרה.

במצב דברים זה, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי יש לדחות גם רכיב זה של התביעה, ואני סבורה כי יש לחייב את התובעת בגין הציוד שסופק ולא הוחזר, שעלותו לא נסתרה.

...

לפיכך, דין תביעת התובעת בגין רכיב זה להידחות.

במצב דברים זה, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי יש לדחות גם רכיב זה של התביעה, ואני סבורה כי יש לחייב את התובעת בגין הציוד שסופק ולא הוחזר, שעלותו לא נסתרה.

סוף דבר, אני מקבלת את התביעה בחלקה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 18,648 ₪, אשר ישולם בתוך 60 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

לטענת התובעים, שני המסמכים מתייחסים לאותו תשלום, והתאריך על גבי החשבונית הנו טעות סופר, שכן הכוונה הייתה לרשום את התאריך 4.10.2012.

האם זכאים התובעים לשכר טירחה בגין תביעת המשמורת? אין חולק, כי הסכם שכר הטירחה אינו מתייחס לתביעת המשמורת, אשר הוגשה לאחר חתימת ההסכם, וכי התובעים טיפלו בתביעה זו. לטענת התובעים, נאמר לנתבעת כי הטיפול יהיה כרוך בשכר טירחה נוסף, אך לא סוכם שיעורו, ולפיכך הם זכאים לשכר ראוי, אותו הם מעמידים על סכום מינימלי של 10,000 ש"ח. לטענת הנתבעת, נאמר לה במפורש על ידי התובעים כי הטיפול בתיק המשמורת יהיה בחינם, והיא סברה שהוא נכלל בשכר הטירחה המוסכם.

יוער, כי אין חולק שהתובעים טיפלו בעיניין מסוים של הנתבעת מול חברה סלולרית ללא תשלום.

...

מסקנתנו הינה, אפוא, כי שכר הטרחה לו זכאים התובעים הינו שכר טרחה ראוי עבור העבודה אותה ביצעו עד הפסקת הייצוג.

הגם שאי הבאת חוות דעת מומחה מקום בו מתבקש להביאה עשויה להוביל לדחיית התביעה, הרי שבנסיבות העניין, ובהתחשב בעמדת הנתבעת עצמה אשר סברה כי על בית המשפט לקבוע מהו שכר הטרחה הראוי בהתאם למסמכים המצויים בתיק (ראו, סעיפים 76 ו-114 לסיכומי הנתבעת), סבורני כי אין באי הגשת חוות דעת מומחה כדי למנוע פסיקת שכר טרחה ראוי על דרך האומדנה, תוך שאי הבאתן של חוות דעת וראיות מפורטות תפעל לחובת התובעים במובן זה שההערכה תהיה על הצד הנמוך.

סוף דבר לאור כל האמור, התביעה מתקבלת בחלקה הקטן.

התביעה מעלה טענות בדבר פגם במעשה המינהלי ותום ליבה של התובעת, מנהלה ושלוחה, וטענה שהטובין שנתפסו לא דווחו מחמת טעות ומכאן תביעה זו. כללי: בעלי הדין: התובעת הנה חברה שהתאגדה ביום 18.1.17 ועוסקת בייבוא וייצוא שעוני יוקרה לחנויות וחברות שונות באירופה, ארה"ב והונג קונג.

ביום 15.1.18 הונפקה ללקוח התובעת ברומא חשבונית רכישה בדבר השעונים נשוא התביעה ולפיה נמכרו השעונים תמורת 36,850 יורו בהתאם לחשבונית מספר 002-18.

כשניסה לעשות זאת כבר היה מאוחר מידי ומכשירו הסלולארי של מר גרטנר היה כבוי.

...

בנוסף אין בעובדה שמר מאיר נתפס בעבר כמי שלא הצהיר על שעונים כדי ללמד שזה מה שאירע הפעם, ונחה דעתי כי הפעם הדברים אכן נעשו בתום לב. מר מאיר הסביר כי בעבר היה חדש בתחום ולמד על בשרו ומטעויותיו את התחום.

מכאן אני סבור כי בנסיבות העניין בהם השעונים היו מיועדים ממילא לייצוא, ולאחר שהוכחה טענת התובעת, הוכח שהודעת החילוט ניתנה שלא כדין, וכי החלטות וועדת התפיסות ניתנו מתוך תפיסה שגויה.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, נתין פסק דין כדלקמן: 1) אני מורה לנתבעת להשיב לתובעת את הטובין נשוא התובענה, בכפוף לכך שהטובין ישוטענו במכס; 2) על הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: (1) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; (2) שכ"ט עו"ש סך 15,000 ₪ בתוספת הפרדי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.