התביעה מתבססת על שני קודי לקוח המשויכים לעמדתה לנתבעת, האחד, קוד הלקוח הראשון כרונולוגית ואשר מספרו 10303827, במסגרתו מדובר בהתקשרות ברשת תיקשורת המבוססת על מערכת קשר (מירס, להלן: "הקוד הישן"), והשני, קוד הלקוח המאוחר יותר כרונולוגית ואשר מספרו 20181345, במסגרתו מדובר בהתקשרות ברשת תיקשורת המבוססת על טכנולוגיית מכשירים חכמים (הוט מובייל, להלן: "הקוד החדש").
בתשובה לכך, נותק השרות לנתבעת ולאחר פניה נוספת של הנתבעת בדרישה לקבלת ההחזר חוברה הנתבעת לשירות, כשנמסר לנציגה שוב כי יתרת הזכות הנה כ- 22,000 ₪, אלא שקיים קושי טכני בהשבת הסכומים, שנגבו כאמור ביתר.
מלבד האמור, טוענת הנתבעת כי התובעת חדלה מצרוף האסמכתאות הנדרשות בכל הנוגע להסכמי ההיתקשרות מושא קוד הלקוח החדש ואף חדלה בצרוף התימוכין הנדרשים בכל הנוגע לטענתה כי הזיכוי שהיתקבל ביום 4.2.14 אינו אלא זכוי 6 מכשירי I786, שנרכשו ביום 10.3.11 והוחזרו לה בחודש 7/12, ובהוכחת טענה זו.
לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, מתוך מצרף הראיות ולפי נטלי ההוכחה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להיתקבל באופן חלקי, כך שהתביעה בגין החיובים המיוחסים לקוד הלקוח הישן מתקבלת ואילו התביעה בגין החיובים המיוחסים לקוד הלקוח החדש נדחית.
...
התובעת טענה כי הזיכוי ניתן כנגד השבת מכשירים בנסיבות מסוימות, אולם נוכח כל המפורט לעיל לא שוכנעתי כי הוכח קשר סיבתי כפי הנטען, חרף רישומו של קוד הלקוח הישן על גבי החשבונית, רישום המצוי אך בשליטתה של התובעת, והתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה בנקודה זו.
לא ייתכן אפוא כי התובעת תזכה מי אשר חב לה חוב כספי, בלתי מבוטל יש לומר, ולפיכך, שעה שהזיכוי ניתן לאחר התגבשות החוב בקוד הלקוח החדש, יש לקבוע כי מדובר בזיכוי שלאחר התחשבנות באופן התומך תמיכה של ממש בגרסת הנתבעת כי עוד קודם להגשת התביעה עפ"י בדיקת הצדדים נותרה יתרת זכות לנתבעת וכי לאחר הגשת התביעה הפכה הבדיקה להתחשבנות סופית, בסופה לא רק שהנתבעת לא נותרה חבה דבר, אלא היא אף זוכתה.
לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בגין הסך של 8,463.36 ₪.
הנתבעת תשלם לתובעת סכום זה הנושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה המתוקן, 26.8.15, ועד למועד התשלום בפועל.
