תביעה בגין צליפת שוט רכב אשר נסע והתנגש לאחר בלימה

ביום 21.4.08 היה התובע מעורב בתאונה בדרך מעבודתו לביתו, כאשר רכב שנסע לפניו עצר בפתאומיות.

התובע נאלץ לבלום בלימת חרום את הרכב ואופנוע שנסע אחריו במהירות גבוהה היתנגש ברכב בעוצמה רבה.

ביום 2.6.10 השיב המומחה הראשון לשאלות בית הדין כך: "על פי תאור העובדות מדובר בתאונת דרכים מיום 21.4.08 בה היתנגש אופנוע ברכב שבו נהג התובע. התובע עצמו לא נפגע ולא נזקק לטפול רפואי כלשהוא עקב התאונה אלא עבר מצב של "סטרס קשה" בלבד, ללא פגיעות פיזיות, למעט כאב צואר ואבחנה של "צליפת שוט" ללא ממצא קליני מתועד בבדיקה.

על פסק דין זה, הגיש המוסד ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 4902-11-11) אשר נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים כדלקמן: "לאור תוצאת פסק הדין מושא העירעור שבפנינו, לפיה, לכאורה, התקבלה תביעת המשיב להחזיר את עניינו לועדה הרפואית על מנת שתידון בקשר שבין התאונה בעבודה להחמרת מחלת הטרשת הנפוצה, המשיב לא הגיש ערעור על קביעת בית הדין האיזורי כי חוות דעתו של פרופ' רכס מקובלת עליו, ולאורה נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה למחלת הטרשת.

הנתבע טוען בסיכומיו כי המומחה הנוסף לא רק שמונה מחמת הספק, שכן דחיית הקשר הסיבתי בחוות דעתו של פרופ' רכס הנה עניינית אלא שגם הוא שולל החמרה ממשית במחלתו של התובע עקב התאונה.

...

אכן יש 'רגליים' לטענה, אך גדר הספק נעוץ באמירת הועדה בישיבתה הראשונה ולפיה ענין זה "אינו רלוונטי". לטעמנו בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה ולמען הסר ספק, יש להחזיר את ענין הטרשת הנפוצה לועדה מדרג ראשון על מנת שזו תיתן דעתה באופן פוזיטיבי לטענות התובע לפיהן הטרשת הנפוצה החמירה כתוצאה מהתאונה".

על פסק דין זה, הגיש המוסד ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 4902-11-11) אשר נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים כדלקמן: "לאור תוצאת פסק הדין מושא הערעור שבפנינו, לפיה, לכאורה, התקבלה תביעת המשיב להחזיר את עניינו לוועדה הרפואית על מנת שתדון בקשר שבין התאונה בעבודה להחמרת מחלת הטרשת הנפוצה, המשיב לא הגיש ערעור על קביעת בית הדין האזורי כי חוות דעתו של פרופ' רכס מקובלת עליו, ולאורה נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה למחלת הטרשת.

טענתו של התובע שחוות הדעת של ד"ר קרני אינה מתיישבת עם הפגיעה בצווארו, אינה ברורה שכן פגיעה גופנית כתוצאה מהתאונה ואשר אף הוכרה על ידי הנתבע, אינה בהכרח מחייבת מסקנה כי חלה החמרה במחלת הטרשת.

נוכח האמור, סבורים אנו שיש לדחות את התביעה משלא מצאנו מקום לסטות מחוות דעת המומחים .

כאמור לעיל, בפסיקה נקבע כידוע כי חוות דעת של מומחה רפואי אשר מינה בדין הינה בעלת משקל מיוחד וכי בית הדין לא יסטה ממנה אלא אם קיימות הצדקות לעשות כן. הצדקות שאינן מתקיימות במקרה זה. סיכום לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

נסיבות ארוע התאונה בכתב התביעה צוין לגבי נסיבות התאונה, כי "בתאריך 20.8.2008 בשעה 11:30 או בסמוך לכך, אירעה תאונת דרכים עת היתנגש רכב במכונית התובע מאחור וכתוצאה מכך נגרמו לתובע ניזקי גוף כפי שיפורט בהמשך". בתצהירו תאר התובע את נסיבות התאונה כך: "ביום 20.8.2008 אירעה לי תאונת דרכים עת היתנגש רכב במכוניתי מאחור וכתוצאה מכך נגרמו לי ניזקי גוף קשים כפי שיפורט בהמשך" במסמכים נוספים אשר צורפו לתצהיר התובע נרשמו נסיבות הארוע מפי התובע כך: בתעודת חדר המיון מיום התאונה נרשם: "לדבריו ניכנסו ברכבו מאחור בחניון" בחוות דעתו של ד" טאובר נרשם: "התובע נפגע בתאונת דרכים מיום 20.8.08 במנגנון פגיעה אחורי בעוצמה ניכרת". בחוות דעתו של ד"ר גלעד יהלום נרשם: "מהמסמכים שעמדו בפניי ומשיחה עם התובע עולה כי בתאריך 20.8.2008 עבר תאונת דרכים במנגנון צליפת שוט: רכב אחר פגע ברכבו מאחור. לדבריו, עמד עם רכבו בחניה. לא זוכר אם היה חגור. לא איבד הכרה, לא זוכר אם הקיא. מוסר כי אביו הסיע אותו ממקום התאונה למיון בי"ח שיבא.." בעדותו תיאר התובע את נסיבות התאונה כך: "ש. בזמן התאונה האם נכון שנהגת ברכב שלך?

גם בפסיקה נוספת של בית המשפט העליון נקבע, כי עצם הישיבה ברכב, טרם תחילת הנסיעה כמו גם לאחר סיומה, אינה בבחינת שימוש בכרב מנועי ועל מנת שישיבה ברכב תוכר כפעולת הנסיעה עצמה עליה להיות קשורה קשר ממשי לנסיעה הפיסית עצמה.

בין הפעלתו של המנוע לבין תזוזת גלגלי הרכב על הכביש מפריד אך שיחרור הבלם או שלוב הילוך למהלך תנועה.

בנסיבות אלה, בהן התאונה ארעה ממש עם סיום פעולת הנסיעה ועצירת הרכב במקום החנייה ובטרם הספיק התובע לפתוח את הדלת על מנת לצאת מהרכב וכאשר לא הוכח שהתובע השתהה ברכב מסיבות שאינן קשורות לנסיעה עצמה, סבורני, כי יש לראותו כמשתמש ברכבו בעת התאונה.

בהתאם לקביעת ד"ר טאובר ובהעדר הוכחת הפסדים לתקופת אי הכושר שנקבעה בסמוך לאחר התאונה, יש לפצות את התובע בגין שלושת החודשים לאחר הניתוח, לפי שכרו של התובע עובר לניתוח בסך של 5,000 ₪ לחודש ובשיערוך להיום הסך של 5,015 ₪.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את הראיות הגעתי לכלל מסקנה, כי את הפסדי העבר, ככל שהוכחו, יש לחשב לפי שכרו של התובע עובר לתאונה, היינו, לפי השכר שהשתכר התובע מעבודתו בחברת אל על. שכרו של התובע בחברת ק.א.ל אינו יכול להוות אינדיקציה לשכרו של התובע בעבר לאור העובדה שהתובע בחר לעזוב עבודה זו מיוזמתו עובר לתאונה וללא קשר אליה ועבר לעבוד מבחירה עובר לתאונה בעבודה אחרת.

אשר להפסדים בעתיד, אין בידי לקבל את הטענה לפוטנציאל שכר של 30,000 ₪ כטענת התובע.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסכום של 706,214 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 15.21% וכן הוצאות משפט בסך של 11,100 ש"ח. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

תאונת הדרכים ארעה ביום 28.12.2012, לאחר שהתובע היתנגש ברכב שנסע לפניו וסבל מחבלה מסוג "צליפת שוט" – ""Whiplash (להלן: "התאונה").

כאשר אדם מיישר את רגלו בחוזקה ובתנועה חדה ופתאומית על מנת לבלום פגיעה ברכב שלפניו, סביר להניח כי הייתה טראומה לאגן.

ד"ר אנגלשטיין קבע כי: "קשה לקבוע מסמרות באופן מוחלט, אך בהיתחשב במכלול הדברים, נראה לי שאין מדובר בתסמונת התפיסה של העצב הפודנדי". באשר לקשר הסיבתי בין הכאבים באשכים לבין התאונה קבע המומחה בעמ' 4 לחוות דעתו: "יצויין כי לא תוארה כל חבלה אגנית בעת התאונה ולא היו כל כאבים באיזור זה מיד לאחריה. ד"ר פריימן, מומחה לאורטופדיה מטעם ביהמ"ש כותב בחוות- דעתו (4/2016) כי מנגנון הפגיעה בתאונת הדרכים הנדונה היה "צליפת שוט" (whiplash), לאמור פגיעה באיזור עמוד השדרה הצוארי.

אומנם, סמיכות הזמנים בין הופעת הכאבים לבין התאונה עלולה להעלות תהיות באשר לקיומו של קשר סיבתי, אך מומחה בית המשפט היתייחס בחוות דעתו גם לסמיכות הזמנים הנטענת והגיע למסקנה אליה הגיע, למרות סמיכות זמנים זו. בהיעדר מחלוקת באשר לנכותו האורתופדית של התובע ולאור המסקנה כי לא מיתקיים קשר סיבתי בין נכותו האורולוגית לבין התאונה, הנני קובעת כי כתוצאה מהתואנה, נותרה לתובע נכות רפואית אורתופדית בשיעור של 10% בלבד.

סוף דבר הנני מקבלת את התביעה ומורה כדלקמן: הנתבעת תשלם לתובע בגין נזקיו סך של 369,459 ₪ , בהתאם לפירוט שלהלן: הפסד הישתכרות לעתיד –309,348 ₪.

...

סוף דבר הנני מקבלת את התביעה ומורה כדלקמן: הנתבעת תשלם לתובע בגין נזקיו סך של 369,459 ₪ , בהתאם לפירוט שלהלן: הפסד השתכרות לעתיד –309,348 ₪.

בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 2,767 ₪ בגין אגרה בסך של 712 ₪, שכר העד וינברג בסך של 300 ₪ ושכר עדותו של המומחה ד"ר אנגלשטיין בסך של 1,755 ₪ .

כמו כן, הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ, המהווים סך של 56,195 ₪.

הפגיעה בתובע היתה מסוג צליפת שוט: רכב אשר נסע אחריו היתנגש בו לאחר שהוא עצמו בלם בעקבות רכב שעצר לפניו – תאור התאונה בנספח ב' לכתב התביעה – הודעה למוסד לביטוח לאומי על פגיעה בעבודה, מיום 5.2.03.

אין בכך לומר כי היה כאן שהוי שהיה בו כדי להכביד על הנתבעת ומצדיק דחיית התביעה משום כך, עפ"י הכללים שנקבעו בפסיקה, אליה הפניתה ב"כ התובעת.

...

תקופת אי הכושר: אינני מקבלת את הטענה כי התובעת היתה צריכה לדאוג למומחה רפואי.

אי גרימת הפסד לתובעת בגין ההטבה: גם טענה זו אין בידי לקבל.

על כן, הנני מקבלת את התביעה במלואה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 29,223 ₪, אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

התאונה ארעה בעת שהמשיב רכב על אופנועו ונאלץ לבלום באופן פיתאומי על מנת למנוע היתנגשות ברכב שנסע לפניו ושבלם בלימת פתע וכתוצאה מכך נפל מהאופנוע ונפגע.

המומחה שלל חבלת ראש אך קבע כי סביר בעיניו שהמשיב סבל מצליפת שוט, אשר עשויה להיות מלווה בירידה בשמיעה ובטינטון.

על יסוד אלה קבע בית הדין כי "יש לקבל את התביעה גם לעניין הקשר הסיבתי בין התאונה לבין ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע באוזניו". המוסד בערעורו מלין כנגד צימצום שאלות ההבהרה שביקש בסבב הראשון, כשלטענתו צימצום שאלות ההבהרה פגע בסדר הצגתן, ועקב כך נוצר וקום שלא ניתן היה לתקנו אף כי הותרו חלק מהשאלות בהמשך; לא היה מקום להסתמך על נימוק העידר תלונות קודמות בנוגע לירידה בשמיעה, וזאת במיוחד נוכח כך שחלפו כשישה חודשים מאז התאונה לתלונה הראשונית; המוסד חלק על כך שקיימת תלונה חוזרת על טנטון באוזן שעה שהתלונה והבדיקה חד המה; למקרא מכלול חוות דעתו של המומחה עולה כי לא עלה בידיו להראות קשר סיבתי, אלא מדובר בהשערה שהעלה ולפיה סבל המשיב מצליפת שוט שגרמה לירידה בשמיעה ולטינטון, ולשאלות הבהרה אחרות לא נתן מענה מספק; גם בדיקת השמיעה היחידה עליה הסתמך המומחה היתה שגויה, שכן המומחה הניח כי פער של 10 דביצל מצוי בטווח טעות המעבדה, ואילו סבר שמדובר בטעות המעבדה היה מקום להפנות את המשיב לבדיקה חוזרת.

הקביעה כי המשיב סבל מצליפת שוט הנה קביעה רפואית, ויש לה עגון בתלונת המשיב בפני רופאו מיום 29.9.17, ימים ספורים לאחר התאונה.

...

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (השופטת הבכירה יפה שטיין; ב"ל 1635-01-20) (להלן – פסק הדין), בגדרו אומצה חוות דעתו של המומחה הרפואי ד"ר אנגלנדר (להלן – חוות דעת המומחה) ונקבע כי "יש לקבל את התביעה גם לעניין הקשר הסיבתי בין התאונה לבין ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע באוזניו". ביום 14.9.17 נפגע המשיב בתאונת דרכים (להלן – התאונה) שהוכרה על ידי המערער כפגיעה בעבודה.

לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים בכתב ובעל פה, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור מטעמיו של בית הדין האזורי, אשר להם נוסיף הערות אלה: נקדים ונציין כי לא מצאנו ממש בטענות המערער שחוות דעת המומחה אינה משיבה לכל שאלות ההבהרה שהופנו אליו או כי יש בסיס לטרוניית המוסד לפיה המומחה "קבע שיש קשר סיבתי ואז חיפש מה הקשר הסיבתי". לטעמנו, חוות הדעת מפורטת ומנומקת כדבעי, תוך מתן מענה ענייני לכל שאלות ההבהרה.

הסבריו של המומחה הרפואי מניחים את הדעת, ולא שוכנענו כי מדובר ב"ניחושים" בלבד, כפי שטוען המערער.

לטעמנו, מחלוקת אודות סף הפער אשר ממנו ואילך נגרעת מהימנות הבדיקה היא ענין רפואי.

משכך, ומשלא הוצגה תשתית מספקת לביסוס הסתייגות המוסד, לא מצאנו פגם בכך שבנסיבות הענין, העדיף בית הדין את חוות דעת המומחה מטעמו, ואין הצדקה להתערב בקביעתו.

סוף דבר - הערעור נדחה.