תביעה בגין פיטורים בניסיון של המעסיק להתחמק מלשלם דמי מחלה

כמו כן בחודש 5.2018 שילמה הנתבעת למנוח עבור יום חג לפי תעריף זה. כפי שפורט לעיל, מהראיות עלה כי במשך תקופת העסקתו הלין המנוח בפני הנתבעת על עניינים שונים כגון אי תשלום דמי הבראה ואי צבירת ימי חופשה ומחלה ואולם בשום שלב הוא לא הלין על שווי תשלום ימי מחלה וחג ומכאן אנו מסיקים שהמנוח הסכים כי זכויותיו יחושבו על פי תעריף זה. לכן, בהיעדר אינדיקאציה ברורה אחרת באשר לגובה שכרו השעתי של המנוח, אנו סבורים כי יש בתשלומים בגין ימי מחלה וחג כדי לשקף את המצב העובדתי בפועל בכל הנוגע לשכרו היומי והשעתי.

התובעת הגישה תביעתה באפריל 2020, בחלוף שבע שנים מהמועד בו היה על המעסיקה למסור למנוח את ההודעה, ולכן התביעה ברכיב זה היתיישנה.

לגירסת התובעת בשיחה זו ביקש המנוח להתפטר מהעבודה על רקע רפואי אשר אינו מאפשר המשך העסקה ולכן חרף ניסיונות של מנכ"ל הנתבעת לשכנע את המנוח לא להתפטר, סוכם כי המנוח יסיים את עבודתו לאחר תקופת הודעה מוקדמת בת 30 ימים וכי ישולמו לו זכויותיו בהתאם, מה שלא קרה בסופו של דבר.

חיוב אישי של הנתבע ו/או הרמת מסך בין הנתבעת לנתבע : טענות הצדדים: לטענת התובעת- יש להשית אחריות אישית על הנתבע בגין הסעדים נשוא התביעה ו/או להרים מסך בין הנתבעת לנתבע לפי חוק החברות, מהטעמים הבאים: הנתבעים בראשות הנתבע הפיקו למנוח תלושי שכר כוזבים, והדברים באו לידי ביטוי באי רישום של ניצול וצבירת דמי הבראה וחופשה, ולאחר מכן רישום נתונים כוזבים במטרה לחמוק מתשלום הזכויות.

התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת חלקית באופן כזה שעל הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: שעות נוספות, בסך 159,071 ₪; פדיון חופשה, בסך 11,531 ₪; פצויי פיטורים, בסך 46,898 ₪; דמי הבראה, בסך 9,573 ₪; ימי מחלה, בסך 8,719 ₪ ₪; סה"כ – 235,792 ₪.

...

טענות הצדדים: לטענת התובעת, שכרו של המנוח שולם כדלקמן: מיולי 2010 ועד דצמבר 2016 השתכר המנוח סך של 37.5 ₪ לשעה, ו- 600 ₪ למשמרת בת 16 שעות ביום חול, בהתאם לסיכום בין הצדדים; מינואר 2017 ועד לפברואר 2018 סך של 43.75 ₪ לשעה, ו- 700 ₪ עבור תורנות יום חול, לאחר קבלת העלאת שכר אשר סוכמה בין הצדדים; ממרץ 2018 ועד ספטמבר 2018 סך של 48.1 ₪ - 770 ₪ למשמרת בת 16 שעות ביום חול, לאחר קבלת העלאה אשר סוכמה בין הצדדים.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבע 2 – נדחית.

התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת חלקית באופן כזה שעל הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: שעות נוספות, בסך 159,071 ₪; פדיון חופשה, בסך 11,531 ₪; פיצויי פיטורים, בסך 46,898 ₪; דמי הבראה, בסך 9,573 ₪; ימי מחלה, בסך 8,719 ₪ ₪; סה"כ – 235,792 ₪.

תביעת התובעת בגין רכיבים– פנסיה, דמי חגים, חיוב אישי ו/או הרמת מסך כנגד הנתבע 2, עגמת נפש, חוסר תום לב והעסקה בתנאי עבדות, נדחית הכל כמפורט לעיל.

תביעה זו הוגשה על סך 1,931,607 ₪ בגין הרכיבים הבאים: הפרישי שכר בגין עבודה במשמרת שנייה, הפרישי שכר בגין עבודה בשעות נוספות, הפרישי שכר בגין פדיון חופשה שנתית, הפרישי שכר בגין קרן הישתלמות, השבת נכויי שכר שנעשו שלא כדין, השבת נכויי שכר שלא כדין בגין דמי מחלה, פצויי הלנת פצויי פיטורים, פיצויים בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה, פיצוי בגין הנפקת תלושי שכר בנגוד לחוק, פיצויים בגין הפרת חוק הגנת השכר, פיצוי בגין עוגמת נפש ועבור היתעמרות חמורה ואסורה, פיצוי בגין הפרת חובת הנאמנות בקיום חוזה עבודה, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ואי קיום שימוע.

לסיכום טען התובע כי ניסה לסיים את ההליך בפשרה, וזאת כדי לשמור על שלמות המשפחה, ואף היה מוכן לוותר על סכומי כסף משמעותיים, אך בעלי הנתבעת לא הסכים.

גם עובד שמעסיקו מעיר לו פעמים רבות לאורך תקופה, זכאי לשימוע אשר בו יובהר לו כי מעסיקו שוקל לפטרו, והשיחות הקודמות אינן באות במקום אותו שימוע.

בסיכומיה, טענה הנתבעת כי הפיצויים אכן שולמו באיחור, וכי "יתכן שניתן היה לעשות הכל באופן מקצועי ויעיל יותר, המלאכה היתה מורכבת. לאיציק ולאנשיו לא היו כישורים לכך...בשום אופן לא ניתן לומר שהיתה כאן כוונה להיתחמק מהתשלום או לעכב אותו". הנתבעת טענה כי פנתה לרו"ח גילה פרפרה כדי שתסייע בטיפול בנושא.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. ימי חופשה שנתית שנגרעו סך של 15,726 ₪ ב. נכויי שכר שלא כדין סך של 14,157 ₪ ג. זכויות שנגרעו בגין דמי מחלה סך של 4,838 ₪ ד. גמול שעות נוספות סך של 499,191 ₪ ה. הלנת פצויי פיטורים סך של 40,000 ₪ ו. פגמים בתלושי שכר סך של 10,000 ₪ ז. פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד סך של 8,000 ₪ ח. פיטורים שלא כדין ואי קיום שימוע סך של 60,000 ₪ _______________________________________________________ סך הכל: 651,912 ₪ כל הסכומים דלעיל יישאו ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

...

לסיכום טען התובע כי ניסה לסיים את ההליך בפשרה, וזאת כדי לשמור על שלמות המשפחה, ואף היה מוכן לוותר על סכומי כסף משמעותיים, אך בעלי הנתבעת לא הסכים.

לפיכך, תשלם הנתבעת לתובע סך של 10,000 ₪ בגין הפגמים בתלושי השכר.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. ימי חופשה שנתית שנגרעו סך של 15,726 ₪ ב. ניכויי שכר שלא כדין סך של 14,157 ₪ ג. זכויות שנגרעו בגין דמי מחלה סך של 4,838 ₪ ד. גמול שעות נוספות סך של 499,191 ₪ ה. הלנת פיצויי פיטורים סך של 40,000 ₪ ו. פגמים בתלושי שכר סך של 10,000 ₪ ז. פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד סך של 8,000 ₪ ח. פיטורים שלא כדין ואי קיום שימוע סך של 60,000 ₪ _______________________________________________________ סך הכל: 651,912 ₪ כל הסכומים דלעיל יישאו ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

בנוסף לאמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ והוצאות משפט בסך 6,000 ₪.

לפנינו תביעתו של מר דוד דנחי (להלן: "התובע") כנגד חברת שופרסל בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "שופרסל" או "החברה" או "הרשת", לפי העניין), במסגרתה עותר התובע לתשלום פיצויים בגין עוגמת נפש, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, ופיצויים בגין הפרת חובת הנאמנות בקיום יחסי עובד-מעסיק.

] יובהר, כי עוד בטרם תיקון סעיף 4א לחוק דמי מחלה, קבעה ההלכה הפסוקה כי מותר למעסיק לפטר עובד בתקופת אי-כושר ובילבד שמועד סיום יחסי העבודה ייקבע לאחר מיצוי ימי המחלה של העובד: "אין באמור לעיל כדי למנוע ממעסיק לפטר עובד השוהה בתקופת אי-כושר ומקבל דמי מחלה. אולם, המעסיק אינו רשאי לקבוע את מועד סיום יחסי העבודה למועד הקודם למועד מיצוי ימי המחלה בתשלום להם זכאי העובד מכוח חוק דמי מחלה"[footnoteRef:79] (ההדגשה הוספה- ר.ג.).

כאשר "הטעם לאמור נעוץ בחובת תום הלב". ביה"ד הארצי הבהיר, כי כאשר מעסיק התחייב בתניה בהסכם לשלם לעובד דמי מחלה בגין כל ימי מחלתו ולמרבה הצער התנאי שבהסכם היתממש והעובד חלה בעודו עובדו של המעסיק; אזי, עם פרוץ המחלה מתגבשת זכותו של העובד לתשלום דמי מחלה ועל המעסיק למלא את התחייבותו החוזית.

בנסיבות אלו, "פיטורי העובד מתוך כוונה להיתחמק מתשלום דמי המחלה עולים כדי חוסר תום לב ומהוים הפרת הסכם העבודה"[footnoteRef:81].

היתנהלות זו של התובע אכן מעלה ספק שלפיו יציאתו לחופשת מחלה ביום 7.3.18 לא הייתה בשל מצבו הרפואי, אלא בשל ניסיונו להיתחמק מ"חרב הפיטורים" שהונחה על צוארו.

...

התביעות לתשלום פיצוי נפרד בגין "הפרת חובת נאמנות ביחסי עובד-מעסיק" ועוגמת נפש – נדחות.

בשים לב לכך שהתובע זכה בסכום כספי המהווה כ-5.8% בלבד מסכום תביעתו המקורי, לא מצאנו מקום לפסוק הוצאות והשתתפות בשכ"ט עו"ד לטובת התובע.

נציין, כי על אף הפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק, לא מצאנו לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת וזאת בשים לב להתנהלותה של הנתבעת כפי שפורטה בפסק הדין אשר מצדיק לדעתנו את קבלת מלוא הסכום שנפסק מבלי לשלם את הוצאות הנתבעת.

ביום 1.11.18, התובע זומן לשיחת שימוע נוספת, בה נאמר שאם לא יעמוד ביעדים יפוטר לאלתר, ואם יסרב לשיחות טלמרקטינג, הנתבעת תגייס עובדים לצורך כך ותקזז מהבונוס שלו סך של 500 ₪ בגין כל מכירה בעקבות תאום פגישות שלא על ידו (נספח 9א- 9ב לכתב התביעה).

ההקלטה נעשתה בנגוד לידיעתו והנתבעת עושה שימוש לרעה בהקלטה כדי להיתחמק מתשלום זכויותיו של התובע.

סעיף 5 (ב) לחוק דמי מחלה, תשל"ו- 1976, קובע כי חישוב ערך יום מחלה לעובד ששכרו משתלם לפי עמלות, יחושב על פי הבסיס הרבעוני, כך: "לגבי עובד ששכרו משתלם לפי כמות התוצרת – דמי המחלה יהיו בגובה שכר העבודה שהיה העובד זכאי לקבל בתקופת זכאותו לדמי מחלה אילו המשיך לעבוד והפיק בכל אחד מהימים הכלולים בתקופה האמורה את כמות התוצרת הממוצעת ליום עבודה שהפיק בשלושת החדשים שקדמו למחלתו" חישובי התובע בדבר ערך יום עבודה, מבוססים על ממוצע שנתי, ולא ריבעוני (ראו סעיף 4.2.4 לכתב התביעה) ולפיכך, הם שגויים.

אין לקבל את טענת הנתבעת, לפיה התובע לא הציג אישורי מחלה ויש לדחות את תביעתו ברכיב זה. הטענה הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים ובכל מקרה, בהתאם לתלוש השכר לחודש מרץ 2018 שולמו לתובע תשעה ימי מחלה.

מן הראיות עולה, כי התובע לא פוטר מן העבודה, וסיום יחסי העבודה היה ביוזמתו לאחר שבקש לסיים את ההיתקשרות ולקבל מכתב פיטורים לצורך קבלת דמי אבטלה.

לענין היחס בין תניה חוזית המגבילה המצאות העובד לשעבר בקשר עם לקוחות החברה לאור שאלת קיום אינטרס לגיטימי למעסיק ציין השופט ברק בענין סער כך: "ישאל השואל: אם תוקפן של תניות להגבלת חופש העיסוק מוגבל אך למצבים שבהם יש למעביד "אינטרס לגיטימי", מה צורך יש בתניות אלה, שכן בדרך הכלל מוגן האנטרס ה"קינייני" או ה"מעין קינייני" של המעביד בלא צורך בתניה מפורשת (ראו בג"צ 1683/93 הנ"ל).

אף לא הוכח כי שולמה לתובע תמורה מיוחדת בגין ההיתחייבות לאי תחרות, או כי התובע עבר הכשרה מיוחדת, פרט ל"חפיפה בת מספר שעות" בתחום שמאות מקרקעין (עמוד 11 שורות 12- 17 לעדות התובע) וניסיון בתחום אשר רכש באופן טבעי במסגרת העבודה.

...

התובע ישלם לנתבעת פיצוי בסך 10,000 ₪.

סיכום התביעה מתקבלת באופן חלקי, כך שהנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי חלף הפרשות לפנסיה ולפיצויים בסך 16,478 ₪.

התובע ישלם לנתבעת סך של 10,000 ₪ בגין הפרת חובת תום הלב והאמון.

ז), כי הגם שפיטוריה ניכנסו לתוקפם ביום 31.8.22 וחלף המועד לתשלום פצויי הפיטורים – הנתבעת טרם שילמה לה פצויי פיטורים וטרם מסרה לה מכתב לשיחרור הכספים הצבורים לזכותה בקופת הפיצויים; על כן, התובעת הגישה הליך שלישי נוסף כנגד הנתבעת לחיובה בתשלום הפרישי פצויי פיטורים ושיחרור הכספים הצבורים לזכות התובעת (ד"מ 5611-04-23, להלן: "ההליך הנוסף").

טענות הנתבעת דין התביעה להדחות על הסף מחמת היותה קנטרנית, שקרית וחסרת כל בסיס משפטי והיא מהוה דוגמה מובהקת לניצול ציני של הליכי משפט תוך ניסיון להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעת.

אישור המחלה מיום 24.5.22 נועד להיתחמק מהליך השימוע אליו זומנה התובעת וצפוי היה להתקיים ביום 25.5.22; אשר למכתב השיחרור מהמיון מיום 20.6.22 – מדובר בביקור פקטבי והתובעת לא ידעה להסביר לבית הדין הכיצד ביקור במיון נמשך 16 דקות בלבד, כאשר ביקור במיון והמלצה לחופשת מחלה במסגרתו לא נחשבים כתעודת מחלה בהתאם לתקנה 2 לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז-1976 ועל התובעת היה להציג אישור מחלה כדין מרופא המשפחה.

דיון והכרעה השאלות העומדות בפני להכרעה הן כדלקמן: האם התובעת זכאית לדמי מחלה ובהתאם להשבת הסכומים שנוכו משכרה בגין היעדרויות בזמן שהותה במחלה? האם התובעת זכאית לתשלום הסעד הנתבע נוכח קיומו של מעשה בית דין? זכאות התובעת לדמי מחלה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את מכלול חומר הראיות שוכנעתי, כי בנסיבות העניין נראה שהתובעת זכאית לדמי מחלה בגין אישורי המחלה שהוצגו על ידה והועברו לנתבעת בזמן אמת.

בית הדין הארצי לעבודה קבע בהתייחס לדמי מחלה כדלקמן (ע"ע (ארצי) 30014-01-21 דוד אדומים שירותי הובלה ומנוף בע"מ, אילה שנוע והובלות בע"מ, יצחק דוד – טאהר חלואני, מיום 25.1.22, סע' 26): "26. ביחס לימי המחלה משאלו מגובים באישורים שהעובד הציג והוגשו בבית הדין האיזורי אין מקום לקבל את טענות החברה. תקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז-1976 קובעת כי אם התעורר אצל מעסיק ספק ביחס לתעודת מחלה שהמציא עובד שלא ניתנה על ידי קופת חולים או אושרה על ידיה רשאי להעמיד את העובד לבדיקה רפואית. בעניינינו העובד המציא תעודת מחלה מטעם קופת חולים. בפסיקה נדונה וטרם הוכרעה השאלה האם יש מקום להרחיב את התקנה גם למקרים בהם הומצאה תעודת מחלה על ידי קופת חולים במובן זה שגם במקרים כאלו רשאי המעסיק לידרוש שהעובד ייבדק על ידי רופא מטעמו (ראו: :ע"ע (ארצי) 6294-01-14 שלומי חמסי נ' בבילון בע"מ (25.5.17)). אולם כך או אחרת ברור כי המעסיק אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולקבוע במקרה הרגיל כי אישור המחלה אינו תקף, בלא בדיקת רופא." קביעה זו יפה ונכונה גם בעניינינו.

הצדדים בחרו שלא לסייג את הסכמתם במסגרת הסכם הפשרה ולא להחריג את ההליך דנן בעיניין תשלום דמי מחלה או כל עניין אחר הנובע מתקופת העבודה או מסיומה, באופן התומך במסקנה, כי הסכמת הצדדים נועדה לסילוק מלוא התביעות והטענות ההדדיות העתידיות בגין "כל תקופת העבודה ו/או סיומה" כלשון הסכם הפשרה עליו חתמו הצדדים.

...

" אף אם ניתן לטעון, כי התברר לתובעת בדיעבד שהסכם הפשרה עליו חתמו הצדדים במסגרת ההליך הקודם הוא בגין "כל תקופת העבודה ו/או סיומה", הרי שלמצער ניתן היה להגיש תביעה נפרדת לביטול הסכם הפשרה ומשלא עשתה התובעת כך – הרי שלא ניתן להתעלם מהסכמות הצדדים ואין מנוס מהמסקנה, כי הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים בהליך הקודם וקיבל תוקף של פסק דין, המביא לסילוק מלוא טענות ותביעות הצדדים בגין כל תקופת העבודה וסיומה הוא מחייב ומהווה מעשה בית דין.

כתב ההגנה הוגש לתיק ביום 3.10.22, קרי עובר למועד חתימת הצדדים על הסכם הפשרה ביום 20.10.22, כאשר כבר במעמד הדיון שהתקיים בפני ביום 21.11.22 ציין מר ג'בריס, כי "ניתן פסק דין בתיק מקביל בפני כב' השופט נוהאד חסן, שסגר את כל המחלוקת בגין כל תקופת העסקה, סע"ש 18116-10-21" (עמ' 2, ש' 28-29) – מכאן שטענת הנתבעת עלתה בהזדמנות הראשונה; מר ג'בריס נשאל בחקירתו הנגדית "מה מנע ממך או מהנתבעת להגיש במועד הסכם הפשרה הזה או אחריו כל בקשה או הודעה לתיק בית הדין שדן בתביעת המחלה שהזכות הזו סולקה?" וכך היתה תשובתו (עמ' 20, 1-2 + עמ' 21, ש' 2-5): "אני לא עורך דין ואני לא מבין בפרוצדורות של בתי המשפט, מה צריך להגיש ומה לא. יש פסק דין שניתן באוקטובר 2022 והיתה גם ישיבה שנקבעה ליום 21/11/22 בעניין התיק הזה של ימי המחלה. אני אישית חשבתי שבדיון הזה העניין יגמר, שנגיע לבית הדין ונגיד שיש כבר פסק דין, ואז התיק נקבע להוכחות." בנסיבות אלה, ונוכח הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בהליך הקודם, אשר קיבל תוקף של פסק דין, מצאתי כי התובעת מושתקת מלטעון לזכאותה לסעד הנתבע על ידה ודין התביעה להידחות מחמת מעשה בית דין.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל – התביעה נדחית.