תביעה בגין פגיעה ברכב עומד עקב תאונה בין שני כלי רכב אחרים

בפניי תביעה בגין ניזקי רכוש שעניינה תאונת דרכים מיום 22.7.21 בה היו מעורבים רכב התובע מ.ר. 5987216 (להלן : "הרכב") ורכב טויוטה המבוטח על ידי הנתבעת, אשר מספר הרשוי שלו הנו 5193009 (להלן : "רכב הנתבעת").

רקע עובדתי וההליך המשפטי בפני : לטענת התובע, במועד התאונה עת נהג בחניון הטיילת בחיפה, פיתאום הגיח רכב הנתבעת במהירות מופרזת, בכדי להקדים למקום חנייה פנוי, הנהג ברכב הנתבעת ניכנס למקום החנייה ופגע ברכב חונה, חזר לאחור, יצא מהחנייה וכשהמשיך בנסיעתו קדימה סטה ממסלול נסיעתו ופגע ברכב התובע בחזית כשהוא עומד במסלול שלו.

מנגד, טוענת הנתבעת, כי במיגרש חנייה צפוף, במהלך ניסיונו של רכב הנתבעת להחנות במהירות אפסית, רכב התובע הגיע מאחור נצמד לרכב הנתבעת וגרם לנגיעה קלה ביותר בין שני כלי הרכב.

בסיכומו של דבר, שוכנעתי כי התובע נסע כדין בנתיבו, הוא היה מעוניין להחנות את רכבו ולכן עמד עד שהתאפשר לו לחנות, כאשר מרדכי נסע לאחור בחוסר זהירות מבלי שיכל להשלים את נסיעתו לאחור ולהתיישר, גלש לנתיב רכב התובע מבלי לנקוט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות בכדי למנוע את הפגיעה ברכב התובע, ופגע ברכב התובע.

איני זוקפת לחובת התובע פער זה בין עדויות השניים בשים לב לחלוף הזמן ושעה שהוגשה חוות דעת שמאית ותאור התובע לגבי הנזק עולה בקנה אחד עם חוות הדעת השמאית ולא הוצגה לי כל ראיה אחרת כדוגמת חוות דעת של בוחן ומשחזר תאונות דרכים שיש בה להצביע על כך, כי אין התאמה בין הנזק הנתבע לבין הנזק שארע בפועל.

...

היום התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה העידו מטעם התובע, התובע בעצמו ומר איהאב מחאמיד (להלן : "איהאב") ומטעם הנתבעת הנהג מר מרדכי ויזל (להלן: "מרדכי"), ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. אין מחלוקת בין הצדדים לעצם קרות התאונה, אלא המחלוקת הינה בנוגע למי אחראי לה. דיון והכרעה לאחר עיון בכתבי הטענות ובמכלול החומר המצוי בתיק בית המשפט, ולאחר ששמעתי את העדויות ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך עדותם, ובכלל זה לאחר שמיעת סיכומי הצדדים, אני קובעת כי מלוא האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנהג ברכב הנתבעת.

בסיכומו של דבר, שוכנעתי כי התובע נסע כדין בנתיבו, הוא היה מעוניין להחנות את רכבו ולכן עמד עד שהתאפשר לו לחנות, כאשר מרדכי נסע לאחור בחוסר זהירות מבלי שיכל להשלים את נסיעתו לאחור ולהתיישר, גלש לנתיב רכב התובע מבלי לנקוט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות בכדי למנוע את הפגיעה ברכב התובע, ופגע ברכב התובע.

הואיל ושוכנעתי כי לא היה בידי התובע למנוע את התאונה לא מצאתי לנכון להשית עליו אשם תורם ו/או אשם תורם מקים אחריות.

בנסיבות האמורות, איני מקבלת גם את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי בתמונת רכבו של התובע רואים שריטה מתחת לפנס, שנראית ישנה ולא מכה טרייה.

משלא הוכח רכיב ההשבתה הנתבע בכתב התביעה, איני מוצאת לנכון לפסוק לתובע בגין כך. בסיכומו של דבר : אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, באמצעות ב"כ, סך של 14,636 ₪, בצירוף אגרות משפט, שכ"ט עו"ד בסך של 3,200 ₪ ושכר העד בסך של 200 ₪.

לפניי תביעת שבוב על סך 31,622 ₪ שעניינה השבת תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטח בעטיה של תאונת דרכים שארעה בתאריך 12.3.19, סמוך לקבוץ רבדים.

לטענתה, רכב הנהוג על ידי נתבע 1 פגע ברכב המבוטח אשר עמד בצומת רבדים במופע רמזור אדום.

הנהגת ציינה בעדותה, כי עקב הפגיעה, רכבה נהדף לתוך מרכז הצומת.

כך או אחרת, הרי שעדות זו של הנתבע עומדת בסתירה לכתב ההגנה, שם נטען כי נהגת התובעת בלמה את רכבה בפתאומיות שעה שהרמזור עודנו ירוק מהבהב, קרי טענת "ההיסוס" לה טען הנתבע לא הופיעה בכתב ההגנה ונכבשה עד למועד הדיון.

תקנה 49 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 קובעת, כי "לא ינהג אדם רכב לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהיתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה. בתקנה (ב) נקבע כי: "בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מירווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב". יוער, כי תקנה 53 לתקנות הקובעת כי "לא יבלום נוהג ברכב את רכבו פיתאום, אלא לשם מניעת תאונה שאי-אפשר למנוע בדרך אחרת או אם הדבר הכרחי מטעמי בטיחות התנועה..." אינה פוטרת את נהג הרכב שנוסע מאחור מחובתו לשמור מרחק המאפשר בלימה בכל מצב מהרכב שלפניו בהתאם לתקנה 49 .

...

אין עורר, כי דבר הדואר הגיע לנקודת מסירה ואף הוצג חיווי של הנציג הרלוונטי שלפיו דבר הדואר "נמסר לנמען". נתונים אלו הוכחו באמצעות תעודות עובד ציבור שהגישה הנתבעת, הנתבע לא כפר בכך ואין בנסיבות העניין באי צרוף תוכן ההודעה כדי לשנות ממסקנה זו. לאור האמור, הרי שקמה חזקת מסירה ספציפית מכוח תקנה 550 (ב) לתקנות התעבורה אשר חלה על מסירת הודעה לנמען באמצעי תיקון, קרי על ההתליה וכפי שנקבע בעניין מסארווה: "די שהמשיבה תוכיח כי ההודעה נשלחה אל כתובתה של הנהגת בדואר רשום כדי שנטל הראיה, כי ההודעה לא התקבלה אצלה, יעבור אל המערער" (שם בסעיף 16).

העולה מן המקובץ הוא כי דין התביעה להתקבל.

על כן, הנני קובעת כי על הנתבעים לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך 31,622 ₪.

הנתבע ישלם את הוצאות הנתבעת בגין ניהול ההליך בסך 3,500 ₪.

כתוצאה מהתאונה נהדפו שני כלי הרכב על רכבים חונים.

בכתב ההגנה על נספחיו נטען שרכבן הוסע בנתיבו כדין, כאשר לפתע הגיח רכב התובע מהנתיב הנגדי במהירות גבוהה ומבלי לשים לב לנעשה בדרך, סטה ופגע ברכב הנתבעות וגרם לו נזק רב. כן נטען שתשלום הנזק שניגרם לאושרי בוצע בשגגה.

לאור קיומה של תאונה חזיתית בין שני כלי הרכב, הנהגים חלוקים בשאלה מי סטה מנתיבו.

השניים העידו גם בנוגע לתקלת המנוע שקיימת ברכב, ככל הנראה בשל עמידת הרכב לזמן ממושך, כאשר בהסכם מכירת הרכב נטל התובע אחריות על מנוע הרכב.

לא התעלמתי מכך שהתובע מכר את רכבו במצבו הנוכחי, ללא תיקון נזקיו, אך חרף האמור תביעתו הוגשה בהתאם לנזקים שנקבעו בחוות דעת השמאי, הגם שהוא לא יישא בעלויות התיקון.

החלופה האחרת שעמדה בפני התובע היא תביעת מחיר רכישת הרכב בהפחתת מכיר המכירה, אך דומה שסכום זה גבוה יותר מהסכום שנתבע.

...

כפי שכבר ציינתי לעיל, עדות אושרי הותירה עליי רושם חיובי מתחילתה ועד סופה, ועל כן אני נותנת לה משקל רב. אין בידי לקבל גם את טענת מור שנטענה בעלמא וללא תימוכין, בדבר קשרי החברות בין רון ובין אושרי.

עדות זו מקובלת עליי, ולא עלה בידי הנתבעות לסתור את עדות התובע ולהוכיח אחרת.

לאור קביעותיי בדבר האחריות לתאונה ובדבר הוכחת סכום הנזק אני מורה על קבלת התביעה.

בפניי 2 תביעות שאוחדו בגין אותה 'תאונת שרשרת': רכב שומרה הוא הרכב הראשון; רכב הראל הוא הרכב השני; רכב רינה חבר הוא הרכב השלישי.

דיון ומסקנות: במאזן ההסתברויות הנידרש בהליך אזרחי, אני מוצא אחריות של הגב' חבר לתאונה, ללא אשם תורם של מי מנהגי כלי הרכב האחרים המעורבים.

ראשית, יושם לב למסקנתו של בוחן התאונות מטעם הגב' חבר (בעמ' 15, סע' 43) כי "על-פי מימצאי הנזקים בחלק האחורי של המיצובישי (רכב הראל) והסיטרואן (רכב חבר) לא ניתן לקבוע או לשלול את אופן ההיתנגשות בין שני כלי רכב אלה. ניתן להעריך כי בהתנגשות בנסיעה לאחור של המיצובישי או בהתנגשות חזית אחור במהירות נמוכה של הסיטרואן במיצובישי, היתקבל נזק דומה." מאחר שמדובר באחת ממסקנות בוחן התאונות מטעם הגב' חבר, הרי שלא ברור כיצד הגיע למסקנה שונה בסיכום חוות דעתו.

תחת 2 הנחות אלו (מצב עמידה של רכב הראל לפני התאונה והקף הנזק בכלי הרכב) נישאל בוחן תאונות הדרכים מטעם הגב' חבר מה הסיטואציה הסבירה יותר לגרימת הקף הנזק ברכב שומרה ממצב עמידה של רכב הראל – האם סביר יותר שרכב הראל נהדף ופגע ברכב שומרה או סביר יותר שרכב הראל התחיל בנסיעה ופגע ברכב שומרה מבלי שקודם לכן נהדף – לעניין זה השיב בוחן תאונות הדרכים כי אם מדובר במרחק של כ-2 מ' בין כלי הרכב לא הגיוני בהיתחשב בעוצמת הנזק שרכב הראל פגע ברכב שומרה ללא הדיפה (עמ' 14, ש' 7-8).

לכן הנזק ברכב השלישי הוא מינורי מאחר שרוב האנרגיה שלו עברה עם ההדיפה; ועיקר הנזק התרכז בין הרכב השני והראשון שנמצאו בעמידה ולכן לא מעבירים את האנרגיה הלאה (עמ' 15, ש' 27 ואילך).

זה העיד כי יום לאחר הארוע היתקשרה אליו הגב' חבר וביקשה שלא תוגש נגדה תביעה מאחר שאין לה ביטוח מתאים (עמ' 9, ש' 21).

...

התוצאה: אשר על כן, בתאד"מ 53936-06-20 אני מחייב את הנתבעת, הגב' חבר לשלם לתובעת-הראל חב' לביטוח 24,645 ₪ בתוספת אגרת בית משפט (380 ₪), שכר העדים (1,970 ₪) ושכ"ט עו"ד 3,000 ₪.

בתאד"מ 30235-07-20 אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעים 1-2 ללא צו להוצאות.

אני מחייב את הנתבעת 3, הגב' חבר לשלם לתובעת-שומרה 27,252 ₪ בתוספת אגרת בית משפט (380 ₪) ושכ"ט עו"ד 2,600 ₪.

כמו כן, לטענת התובע, בגין התאונה נגרמו לאופנוע נזקים שהוערכו בידי שמאי רכב, ועתה הוא תובע פיצוי בגין ניזקי האופנוע, את שכ"ט השמאי שנשא בו ואת הפסדיו.

לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים והתרשמתי מהן באופן ישיר ובלתי אמצעי, אני סבור כי עלה בידי התובע להביא תשתית ראייתית מספקת כדי להוכיח את עצם היתרחשות התאונה בין שני כלי הרכב.

כאשר קודם הוא הסביר כי הרגיש שיפשוף מצד ימין של הפרטית תוך שהוא אומר כי רכב אחר פגע בו, אף על פי שהוא אומר כי הסתכל במראות לבדוק את פשר העניין ולא ראה משהו, לכן לא עצר (עמ' 2, שורות 26-21 לפרוטוקול).

בנסיבות העניין, כאשר שוכנעתי כי הפרטית פגעה באופנוע בעודו עומד לפני הכניסה לצומת וכתוצאה מכך הפילה אותו לכביש, הרי שאך ברור הוא כי כתוצאה מפגיעה שבין כלי הרכב וכתוצאה מנפילתו של האופנוע לכביש, ייגרמו לאופנוע הנזקים כפי שהוערכו על ידי שמאי רכב וכפי שתועדו בתמונות.

...

דיון והכרעה על יסוד כל החומר המונח לפניי, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, מהנימוקים המפורטים להלן, באופן תמציתי בהתאם לתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976: הנטל להוכיח את התביעה מוטל של שכמו של התובע, בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה'.

לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים והתרשמתי מהן באופן ישיר ובלתי אמצעי, אני סבור כי עלה בידי התובע להביא תשתית ראייתית מספקת כדי להוכיח את עצם התרחשות התאונה בין שני כלי הרכב.

בנסיבות העניין, כאשר שוכנעתי כי הפרטית פגעה באופנוע בעודו עומד לפני הכניסה לצומת וכתוצאה מכך הפילה אותו לכביש, הרי שאך ברור הוא כי כתוצאה מפגיעה שבין כלי הרכב וכתוצאה מנפילתו של האופנוע לכביש, ייגרמו לאופנוע הנזקים כפי שהוערכו על ידי שמאי רכב וכפי שתועדו בתמונות.