לקחי הארוע הטראגי במצעד הגאווה משנת 2015 הוסקו ומאז מבקשת הנתבעת לקיים את האיזון העדין שבין הגנה על שלום הציבור לבין מתן אפשרות לאזרחים לממש את חופש הביטוי וזכות ההפגנה שלהם.
דיון והכרעה
ד.1 עיכובו של התובע
אין מחלוקת כי מצעד הגאווה, בבירה ירושלים, לצד קיום הפגנת מחאה בצדו, הנו ארוע מורכב ורגיש וזאת בפרט נוכח הארוע הטראגי משנת 2015, בו נרצחה משתתפת הצעדה הנערה שירה בנקי ז"ל. משכך, הנתבעת נידרשת לאזן בין ההגנה על שלום הציבור וביטחונו ומאידך שמירה על הזכות להפגין, חופש התנועה וחופש הביטוי והכל בהיתחשב בנתונים המיוחדים שנהגו בעת הארוע בשטח ולא בחינה בדיעבד.
כפי שנפסק בע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' משה וייס, פ"ד נח(5) 167 (2004) בפיסקה 9:
"חובת הזהירות של המישטרה כלפי תושבי המדינה אינה שונה בהקשר הזה. אכן, המישטרה היא גוף ביצועי שמלאכתו רבה ומשאביו מוגבלים, וממילא, עליו לקבוע, לעיתים במצבי דחק קשים, סדרי עדיפויות וקדימויות בבצוע משימותיו. בהחלטות אלה נתון למישטרה מיתחם רחב של שיקול דעת. אך מיתחם זה אינו בלתי מוגבל. המישטרה אמונה על שמירת בטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שילטון החוק. המישטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה: מה שנידרש מאנשי המישטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש בבצוע אותה משימה. אומנם, קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המישטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת יתר, שתיפגע בפעילותה השוטפת של המישטרה. יש להישמר מפני חיוב המישטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני הצפה של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המישטרה, שיביאו לדילדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול הדעת המשטרתי, כך שיינתנו משקל רב מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המישטרה לשאת, ומשקל מעט מדי לתועלת החברתית של פעילותיה...
...
בעוד שבית המשפט מצא כי העיכוב התבצע כדין נוכח התנהלותו הרי שמשך הזמן היה ארוך ולא מידתי ומשכך נפסק פיצוי של 3,000 ₪ והחזר הוצאות של 150 ₪.
לאחר שעיינתי בפסקי הדין האמורים, סבורני כי יש לפצות את התובע על הרף הגבוה.
בהצטרף כלל האמור אני מורה, כי הנתבעת תפצה את התובע בסך 7,500 ₪, בתוספת הוצאות בסך של 500 ₪.
