הנתבעים, לעומת זאת, טוענים כי לא היו זקוקים כלל למידע, וכי ההסכמים נחתמו מחמת כפיה של התובעת שאיימה עליהם, כי תנצל קשרים הקיימים לה במשרד הבטחון, וככל והנתבעים לא ישלמו לה עמלה, תידאג התובעת כי תבוטל זכייתה של הנתבעת במיכרז.
למעשה בעניינינו, טענתם המשפטית של הנתבעים, אינה יכולה להתבסס על טענת מעשה בית דין, מאחר ובית משפט השלום בהליך הראשון, לא התבקש לאשר את הסכם הפשרה, וההסכם לא הוצג לו, אלא שהצדדים ביקשו את דחיית התביעה בעקבות ההסכם ביניהם.
העובדה כי אין הסכם כתוב לתשלום עבור אותן בדיקות ירי, אינה פוטרת את הנתבעת, בין אם נאמר כי ההסכמה היתה בעל פה, ובין מדיני עשיית עושר ולא במשפט.
בית המשפט גם לא יראה בעין יפה טענת כפיה כלכלית שהועלתה רק לאחר שהטוען לכפיה ניצל את כל טובת ההנאה הכלכלית עקב ההסכם ורק לאחר מכן ביקש את הביטול (ראה: ע"א 974/13 רמת נילי בע"מ נ' מועצה מקומית זיכרון יעקב [ניתן ביום 2.4.2015]).
במקרה דנן, לא זו בלבד שטענת האיום או הכפייה, כלל לא הוכחה, ולא הובאו כל ראיות התומכות בה, וגם לא ניתנה גרסה ברורה מתי בדיוק נעשה האיום ועל ידי מי וכלפי מי, אלא שהנתבעים הסכימו לשלם במסגרת הסכם הפשרה, את מלוא סכום התביעה בהליך הראשון, ומדוע שיעשו כן, אם נעשתה כפיה? לא היתה כל מניעה מהנתבעים לנהל הליך משפטי בהליך הראשון ולטעון כי לתובעת לא מגיע דבר.
...
עוד אני דוחה את טענות ההתיישנות והשיהוי.
לפיכך, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 233,804 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.
התביעה כנגד נתבע 2 נדחית.
