תביעה בגין ערבות שניתנה להלוואה לחברה בבעלות בן התובעת

בתביעה דנן עתר התובע לחייב את הנתבעת במלוא סכום ההלוואות בסך 1,100,000 ₪, מכח היתחייבותה הנטענת לשלם או לערוב באופן אישי לחובות ילדיה ולחובות החברה, בנכוי סכום המחאותיה האישיות שהוגשו לבצוע בתיק ההוצל"פ. התובע סמך תביעתו על התחייבות נטענת של הנתבעת בעל-פה כלפיו לערוב ולפרוע באופן אישי את חובות ילדיה וחובות החברה ובשפה רפה אף הזכיר התעשרות שלא כדין אך טענה זו נזנחה בסיכומים מטעמו.

אולם, כפי שצוין לעיל, אין די בכך שהטוען לקיומה של ערבות נתן כספו על סמך מעורבותו של הערב הנטען כדי להקים תשתית מספקת ליצירת ערבות או התחייבות כאחד הלווים ויש צורך להוכיח התחייבות מפורשת, ומכאן שגם לענייננו אין מדובר בתשתית מספקת להוכחת חבותה או ערבותה האישית של הנתבעת לפרעון ההלוואות בהן עסקינן גם אם היו מקרים בהם ערבה לחובות או מסרה שיקים שלה בגין חלקם (כפי שנמסרו גם לתובע בגין חלק מן החוב).

סיכום לאחר שקבעתי כי לא הוכח שהנתבעת היתה חלק ממקבלי ההלוואות שהעניק התובע לבני משפחתה ולחברה בשליטתם בסך 1,100,000 ₪ או כי התחייבה לערוב לפירעונן בערבות אישית התביעה נדחית.

...

אעיר כי ניתן להצביע על מספר סיבות אפשריות להמתנת הנתבעת עם ביתה עד הגעת התובע לאותן פגישות, שאינן מחייבות את המסקנה של התחייבות אישית כלפי התובע ואינן סבירות פחות ממנה, וכך למשל ניתן להציע כי נכחה במקום על מנת שביתה לא תמתין לבדה עד להגעת מי שעימו אמורה היתה להפגש, לצורך תמיכה בה לקראת פגישה לא קלה ועוד כהנה וכהנה, ודי בכך כדי לשלול את ההכרח במסקנה שמבקש התובע להסיק, הכל כאשר הנטל מוטל עליו.

מסקנה זו אינה מסקנה הכרחית ואף לא המסתברת ביותר מן האמור, אולם גם אילו הייתי מקבל את הטענה העובדתית שילדי הנתבעת ידעו על דרישה כזו של התובע והטעו אותו לחשוב שבעצם נוכחותה של הנתבעת במקום די כדי להבטיח לו את מעורבותה ואת אחריותה לפרעון ההלוואות אין בכך כדי להוכיח כי אכן התחייבה כלפיו באופן מפורש התחייבות כזו, ומשכך – לאור עמדת הפסיקה לעניין הדרישות ליצירת ערבות – אין בכך כדי להטיל עליה חבות אלא, אולי, רק סיבה להעצים את טרונייתו כלפי ילדיה.

סיכום לאחר שקבעתי כי לא הוכח שהנתבעת היתה חלק ממקבלי ההלוואות שהעניק התובע לבני משפחתה ולחברה בשליטתם בסך 1,100,000 ₪ או כי התחייבה לערוב לפרעונן בערבות אישית התביעה נדחית.

דיון והכרעה: כאמור לעיל עסקינן בתביעה כספית (הוגשה ביום 7.1.18) על סך של 135,196 ₪ כנגד הנתבע בגין יתרת החוב בחשבון וזאת על סמך חתימתו כערב.

התובע הנו איש עסקים, אשר נתן לחברה הלוואות בעלים בגין שלושה נכסים.

לטענת הנתבע, בתביעה שכנגד הוא זכאי להחזר עבור כל התשלומים ששילם ביתר עבור הלוואה זו, עד שגילה שהוא למעשה משלם עבור חוב שהוא איננו ערב לו. למען הסדר הטוב אציין כי הנתבע והתובע שכנגד שהיה במועד החתימה על כתב הערבות (2013) בן זוגה של החייבת לא ניכנס להגדרות של ערב יחיד או ערב מוגן.

...

לטענת התובע טענות אלו של הנתבע הינן טענות בע"פ כנגד מסמכים בכתב אשר דינן להידחות (ראה בס' 6.5 לסיכומי התובע) (ראה גם בס' 8 לסיכומי התשובה של התובע).

למעשה, מהטעמים שפורטו לעיל לגבי התביעה העיקרית, הרי שדין התביעה שכנגד להידחות, אך אוסיף ואציין כי התובע שכנגד לא עמד בנטל ההוכחה לגבי הסכומים שלטענתן העביר עבור תשלום החוב.

סוף דבר: לאור מכלול העדויות וכאמור לעיל אני מחלקת את האחריות בין הצדדים בחלקים שווים, קרי – בשיעור של 50% לכל צד. הנתבע ישלם לתובע תוך 30 יום סך של 67,598 ₪ .

התביעה שכנגד נדחית מהטעמים שפורטו לעיל.

בהמשך להודעה זו ניתנה החלטת כב' השופט דפדי הקובעת כך: "חרף ההזדמנות הנוספת שניתנה לו לצורך כך ועל אף האמור בהחלטתי מיום 18.11.21 הנתבע/תובע שכנגד לא הגיש ראיותיו. לפיכך הוא מנוע מלהגישן גם בהמשך על כל המשתמע מכך". באותו היום הגיש אשל בקשת הבהרה בה מוסבר כי ראיותיו הוגשו במסגרת המסמך שכותרתו "עידכון בעיניין פסק הדין בעמ"ה 26005-01-21". בית המשפט בהחלטה נוספת הבהיר כי נוכח כותרת המסמך לא היה ברור שמדובר בראיות וכי: "מהנספחים שצורפו לעידכון עולה כי מטעם הנתבע העד היחיד הוא עו"ד דורון ברזילי שהגיש גם חוות דעת מומחה וגם תצהיר". בהמשך לכך, ביום 6.1.2022 ניתנה החלטת בית המשפט: "מעיון בהודעות הצדדים עולה כי מטעם התובעים/נתבעים שכנגד יעידו רו"ח אילן גרינברג ועו"ד רני שוורץ. מטעם הנתבע/תובע שכנגד יעיד עו"ד דורון ברזילי בלבד. מהודעת הנתבע עולה כי אין בכוונתו להעיד". בהחלטה נקבע מועד לשמיעת הראיות ונקצבו זמני החקירה.

התביעה שכנגד – האם רואי החשבון התרשלו בייצוג וגרמו לאשל נזק? אשל פנה לרואי החשבון לצורך קזוז הפסדים בגין ערבויות בעלים שנתן לחברה ומומשו בין השנים 2013-1998 כנגד השבח שצמח ממכר המקרקעין בבעלותו בשנת 2013.

כלומר, פלוני שנתן ערבות לחברה בבעלותו שנפרעה מעמדו כמלווה לחברה ויראו הפסדים או רווחים בגין הלוואה זו לצרכי מס. אולם אין די בעצם מתן הערבות לצורך הכרה בה כהפסד הון, ואפשר לעשות כן רק לאחר המימוש.

בע"מ (מחוזי י-ם) 28923-02-11 בן ישי נ' פקיד שומה ירושלים (29.10.2012), נפסק כי נטל הראייה על המבקש להצהיר על החוב כאבוד, וכי "הכרזות בעלמא מצד הנישום לא יספיקו בעיניין זה ועליו להוכיח כי התייאש מפרעון החוב וכי נקט הליכי גבייה, פירוק או פשיטת רגל של החייב או שעשה כל פעולה אחרת המוכיחה את מצב החוב הנטען" (שם, פסקה 35).

...

למעשה, אפשר היה להבין מדבריו בחקירתו הנגדית כי גם ניסיונו והיכרותו רבת השנים עם רשות המיסים סייעו להצלחתו - כלשונו: "זה בסופו של דבר עבודה והתנהלות הרבה שנים. אני בוגר רשות המיסים, אני בעברי, אני גדלתי ברשות המיסים, מגיל 0 אבי זכרונו לברכה היה פקיד שומה. אני גדלתי, אני חי את רשות המיסים לטוב, לרע" (עמוד 62, שורות 14-10), כך שהצלחתו של עו"ד ברזילי, אינה מעידה על רשלנותם של רואי החשבון.

התביעה שכנגד נדחית.

בשים לב לתוצאה שאליה הגעתי, ולאחר ששקלתי את נושא הוצאות ההליך בהתאם לפרמטרים שהובאו בתקנות ובפסיקה (ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ, (נבו 24.02.2022)) החלטתי שהנתבע והתובע שכנגד יישא בתשלום שכר טרחת התובעים והנתבעים שכנגד בסכום של 50,000 ₪ ובהוצאותיהם בסכום של 15,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו ריבית פיגורים לפי סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

לטענת המבקשת, היא הביאה להסתבכותו של בעל המניות היחיד שלה, אבו מוך אמג'ד, בשל ערבויות שנתן לחובות החברה, וכיום אף הוא בהליך חידלות פרעון במסגרת תיק חדל"פ 18799-01-22.

בבעלותו רכב יונדאי טוסון שנת 2018 ששוויו כ-116,000 ₪ והוא נקנה בין היתר בהלוואה מחברת מימון ישיר והיתרה עמדה נכון למועד הדו"ח על סך 61,566 ₪.

בשאלה מה דינו של גוף מאוגד לצורך בחינת בקשתו לפטור מאגרה, הפנה המשיב לבש"א 505/89 505/89 דנאר נ' בנק הפועלים (11.3.90) שם נפסק: "לצורך בחינת היכולת לשלם אגרה, מחילים על בעל דין שהוא גוף מאוגד את העקרונות החלים על בעל דין רגיל, לאמור: כשם שמוטל על בעל דין בשר ודם להראות כי עשה מאמצים לגייס כספים מסביבתו הקרובה (בן-זוגו והוריו אם הוא סמוך אל שולחנם) כך מתוך גזירה שווה – תבחן יכולתה של חברה גם לפי העזרה או האשראי שהיא יכולה לקבל מאלה הקשורים והקרובים אליה... משנמצא כי החברה היא חסרת יכולת לשאת בתשלום אגרה, יש לבחון את יכולתה לגייס כספים ממקורות 'בסביבתה הקרובה'" עם זאת, פסק הדין בעיניין דנאר, ופסקי הדין הנוספים אליהם הפנה המשיב, ניתנו בטרם תוקנו תקנות האגרות, באופן שבוטל הצורך לפנות ל"קרובים וידידים" לשם קבלת פטור מתשלום אגרה.

וכך נפסק שם: "סוגיה אחרת היא: הכיצד יש לבחון בקשת פטור לתשלום אגרה מטעם חברה. כמובן יש לבדוק את סכויי התביעה ומצבו הכלכלי של התובע – הוא החברה במקרה דנא. בהקשר זה יודגש, כי הנטל מוטל על מבקש הפטור להוכיח גם העדר יכולת כלכלית. מכאן, על חברה שמגישה בקשה שכזו לשכנע את בית המשפט בדבר מצבה הכלכלי הירוד תוך הצגת פרטים וראיות. אמנם, אין מקום לקבוע רשימת ראיות ממצה מקום שהמחוקק לא בחר לעשות כן וכאשר העניין תלוי נסיבות. אולם, על החברה העותרת לפטור מאגרה לשכנע את בית המשפט בדבר מצבה הכלכלי. דרישה זו נובעת מלשון תקנה 14(ג) לתקנות האגרות: "בית המשפט יתחשב ביכולתו האישית של המבקש...". מתפקידו של בית המשפט לבחון את יכולתו הכלכלית של תאגיד במסגרת בקשה למתן פטור מאגרה בצורה יסודית.

...

לשון אחר, סבורני כי עיקרו של הכלל הקבוע בתקנות האגרות אינו בדבר קרוב המשפחה הפלוני אליו יש לפנות בסיוע לתשלום האגרה – כי אם בבדיקה היסודית שיש לבצע ביחס ליכולתו של בעל הדין לשלם.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם את האגרה לא יאוחר מיום 10.12.23 שאם לא כן תימחק הבקשה וייסגר התיק ללא צורך בהחלטה נוספת.

התובע היה בזמנים הרלבאנטיים לתביעה שלפניי בעל מניות בחברת אם. סי. מרכז השקעות בע"מ (להלן - 'החברה').

לטענת התובע, הבנק-הנתבע (להלן - 'הבנק') התרשל כלפיו באופן שבו ערך את מיסמכי הערבות של אדם בשם אביה בן אלחנן (להלן - 'אביה') לחובה של החברה כלפי הבנק, באופן שגרם לכך שאביה הופטר בסופו של דבר מערבותו זו. לטענת התובע, היתנהלות הבנק הובילה לכך שהתובע חויב על פי ערבותו-שלו לחוב החברה בסך של 389.122.90 ₪ (הוא סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל נכון למועד הגשת התביעה), וכן לפגיעה בדרוג האשראי של התובע, לביטול כרטיס האשראי של התובע בבנק מרכנתיל דיסקונט בו מיתנהל חשבונו האישי, ולהפחתת מסגרת האשראי שלו.

בהליך הקודם תבע הבנק את החברה, את התובע, את אביה וכן אדם נוסף בשם ודים חזין בגין חובה של החברה לבנק, חוב שנוצר בשל הלוואה שהעניק הבנק לחברה, ואשר לו ערבו התובע, אביה וודים.

...

לטענת התובע, הבנק-הנתבע (להלן - 'הבנק') התרשל כלפיו באופן שבו ערך את מסמכי הערבות של אדם בשם אביה בן אלחנן (להלן - 'אביה') לחובה של החברה כלפי הבנק, באופן שגרם לכך שאביה הופטר בסופו של דבר מערבותו זו. לטענת התובע, התנהלות הבנק הובילה לכך שהתובע חויב על פי ערבותו-שלו לחוב החברה בסך של 389.122.90 ₪ (הוא סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל נכון למועד הגשת התביעה), וכן לפגיעה בדירוג האשראי של התובע, לביטול כרטיס האשראי של התובע בבנק מרכנתיל דיסקונט בו מתנהל חשבונו האישי, ולהפחתת מסגרת האשראי שלו.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי בכתב הערבות עליו חתם התובע נאמר, בין היתר (בסעיפים 12-13 לכתב הערבות) כי התובע מסכים שאם יקבל הבנק בטוחות נוספות, תהא ערבותו נוספת עליהן ובלתי תלויה בהן, וכי בכוונתו להיות אחראי למלוא סכום הערבות, וזאת בין אם ערבו אתו אחרים ובין אם לאו, גם אם סוכם בינו לבין הבנק שאחרים יערבו עמו ולא כך קרה בסופו של דבר, גם אם הבנק יגרום לפקיעת ערבות שתוחזק על ידו, וכיו"ב (ראו הנוסח המלא של כתב הערבות עליו חתם התובע ואשר הוגש כמוצג 6 מטעם הבנק).

סוף דבר, התביעה נדחית.

בהתחשב בכך שהתובע ויתר על הליך ההוכחות, התובע ישלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪.