בכתב התביעה טענה התובעת, כי בשיחה זו הודיעה לה הנתבעת כי תמשיך לשכור ולהפעיל את הנכס ותמשיך לשלם את דמי השכירות; ואילו הנתבעת מצדה טענה בכתב ההגנה ובתצהירה, כי בשיחה זו הודיעה לתובעת, כי אין לה אפשרות לשלם את יתרת דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות, ועל כן סיכמו כי התובעת תחלט את הערבות הבנקאית שבידה, הגם שסכומה גבוה מסכום יתרת דמי השכירות.
אכן, בית המשפט ימעט להתערב בחוות דעת של מומחה מטעמו, אולם אם מתברר כי בעריכת חוות הדעת נפלה טעות של ממש, ואין מסקנותיה עומדות במבחן הבקורת וההגיון, רשאי בית המשפט שלא לסמוך על חוות דעתו של המומחה וראוי כי לא יבסס מסקנות ומימצאים על יסוד חוות דעת זו (עניין רז נ' לאץ הנ"ל).
אינני סבורה כי בנסיבות העניין יש להורות על פסילתה של חוות הדעת; אולם לאור האמור לעיל, קרי, חריגתו של המומחה מנוסחה הברור של השאלה העומדת למבחן, והשוני הבלתי מוסבר בין השאלות שהופנו לתובעת ולנתבעת, לא אוכל ליתן לקביעותיו של המומחה משקל רב, במיוחד כאשר התרשמותי הישירה מעדויותיהן של התובעת ושל הנתבעת היתה שונה.
...
סוף דבר
לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.
בהתאם אני מורה על סגירת תיק ההוצל"פ שבכותרת.
התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך של 1,000 ₪ ובנוסף שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 4,500 ₪, אשר ישולם לטובת הסיוע המשפטי.
