על ההסכם חתמו מצד אחד, מר אדם אלבז, בנו של אלון (להלן: "אדם"), אשר בתקופה הרלוואנטית היה מנהל מכירות ובעל מניות בתובעת ומנגד, מר מסיקה.
על פי הסכם זה, הנתבעת רכשה מן התובעת שירותי credit card processing services כאשר בתמורה להם התחייבה הנתבעת לשלם עמלה בשיעור 15% והיתרה (85%) תיוותר בידי הנתבעת (להלן: "ההסכם הנוסף" או "ההסכם למתן שירותים").
במסגרת הגנתם טענו הנתבעים כי בקשה מתאימה לצרופה של דקטה תוגש לבית המשפט ככל שבית המשפט לא ימחק את התובענה בשל תניית בוררות ו/או חוסר סמכות בינלאומית (בקשה כאמור לא הוגשה).
נאמנים להכחשה כאמור, לאחר שהוגשו תצהירי התובעת, הגישו הנתבעים תצהירים מטעמם ואף במסגרתם לא ניתנה היתייחסות ישירה לגורלו של סכום זה. עם זאת, בסיפה של תצהירו טען הנתבע כי: "...בחשבון נשוא התובענה, גם לשיטת התובעת הופקדו בחשבון לפחות 1,741,494.26 יורו...", תוך שטען כי לפי ההסכם ביניהם (ההסכם למתן שירותים), זכאית הנתבעת ל – 85% מהסכום קרי ל – 1,480,270 אירו.
...
קיזוז התמורה המוסכמת
משקבעתי כי בין הצדדים חל הסכם העקרונות, סבורני כי יהיה זה בלתי צודק להורות על העברת הכספים לתובעת מבלי שזו תקיים את התחייבויותיה כלפי הנתבעת, ותשלם לנתבעת את העמלה המגיעה לה בהתאם להסכם.
בשים לב לכל האמור, סבורני כי יהיה זה צודק להורות כי מן התשלומים אשר יפסקו לתובעת (למעט הפיצוי המוסכם) יקוזז סך 2% בהתאם להסכם, בהעדר כל אינדיקציה בדבר הסכומים החודשיים שהועברו, וכאשר הסכום הידוע הוא הסכום שיפסק כי יועבר.
סיכום
לאור האמור התביעה מתקבלת במובן זה שעל הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים שלהלן:
7,612,574 ₪ (סך 1,741,494.26 אירו, כמפורט בסעיף 55.1 לתביעה);
כספי הפיקדון שהוכחו כמפורט לעיל, בסך 291,268 אירו ובסך 154,649.87 דולר, בהתאם לשערם היציג בתאריך 3.1.2020 (השער היציג כפי שנתבע בסעיף 55.2 לכתב התביעה);
הפיצוי המוסכם בסך 500,000 ₪.