סכום הבונוס הורכב ממחצית מסכום הרווחים (סעיף 3.3.1) בתוספת מרכיב של עמלה – "מחצית היתרה, אם תיוותר, לאחר ניכוי סך השווה לרווחי המינימום לרוכשת [שהוגדר בהסכם כסך של 700,000 ש"ח] מסך השווה למחצית סכום הרווחים, עד לקבלת עמלות מיצטברות של 3,500,000 ש"ח... או עד תום תקופת ההיתחשבנות [10 שנים כאמור] המוקדם מבין השניים" (סעיף 3.3.2).
בסעיף 7.1 להסכם העקרי נקבע כי בין הצדדים ייחתם הסכם היתקשרות למתן שירותים (נספח ד' להסכם העקרי), במסגרתו יעניקו התובעים 2-1 לקולורדו, באמצעות טוביה, שירותי שיווק, הפצה ומכירה של מוצרי מחלקת תוצרת גמורה, לתקופה של עשר שנים, בתמורה לתשלום חודשי בסך של 15,000 ש"ח (להלן: "הסכם השירותים").
ברם, דין התביעה למתן סעד זה להדחות על הסף, וזאת הן בשל חוסר סמכות עניינית, הנתונה לבית הדין לעבודה משעה שאין חולק כי יאיר היה עובד של קולורדו (בשונה מטוביה שהיה בגדר ספק לפי הסכם השירותים), והן בהעדר יריבות שכן יאיר כלל אינו צד להליך זה. יאיר אף אישר בעדותו כי הגיש לבית הדין לעבודה תביעה בגין שכר עבודה שקולורדו נימנעה מלשלם לו לטענתו (פרוטוקול הדיון מיום 7.6.2022, עמ' 77 ש' 18-16).
...
לסיכום, לסכום הפיצויים לו זכאים התובעים בגין הפרת ההסכם העיקרי, בסך של 1,263,156 ש"ח, יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית החל מיום 1.1.2017, הוא המועד אליו הוון שיעור הרווחים הצפויים בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ועד למועד התשלום בפועל.
סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה נגד קולורדו (הנתבעת 1) ונדחית נגד הנתבעים 4-2.
בנסיבות העניין, לאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבוע שכל צד יישא בהוצאותיו.
