לפני תביעה כספית שהגישו התובעים כנגד הנתבעים, בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, עת רכשו טיול להולנד ואולם כשהגיעו לשדה התעופה באמסטרדם, לא הורשו להכנס להולנד ולאחר 3 ימים בשדה התעופה נאלצו לחזור לארץ.
בעיניין זה ראה גם את כתב ההגנה שהגישה החברה ובו טענה מפורשות כי הנתבע אינו עובד מטעמה, אלא מיתעניין בטיולים מאורגנים לחו"ל ופנה אליה יחד עם 2 קבוצות וכי התשלומים מהתובעים הועברו אליה ואף הקבלות הוצאו על שם התובעים.
כן ראה עדות מאג'ד על כך שגם מורה אחר מביה"ס בשם פרחאת, הוציא ויזה משגרירות יוון ונכנס עמה להולנד, שנה לפני הטיול הנדון וכן עדות הנתבע עצמו, אשר היתה מהימנה בעיני ונתמכה בתכתובת המייל שצרף, על הבירור שערך בשאלה, האם במקרה של סרוב משגרירות הולנד ניתן להסתמך על ויזה של מדינה אירופית אחרת.
...
אף שהנתבע אינו סוכן נסיעות ולכן כפי שיפורט מצאתי שלתובעים שהינם, אנשים בוגרים שידעו על הצורך בויזת מעבר, אחריות נכבדת למה שהתרחש, שוכנעתי כי הנתבע נהג להיות מעורב בארגון קבוצות טיולים לחו"ל וכי גם אם היה אחד מחברי הקבוצה המטיילת (עוד סימן שאינו סוכן נסיעות, כי הרי סוכני נסיעות אינם מצטרפים באופן קבוע לטיולים אותם הינם מארגנים, אלא רק מטפלים בהזמנת הטיול וכיוב'),נטל על עצמו להעביר את התשלומים מהמזמינים לחברה, לעמוד בקשר עם החברה ולטפל בנדרש עבור הזמנת הטיול ואף בנדרש עבור הוצאת הויזה.
יחד עם זאת, שוכנעתי מהאמור, כי הנתבע אכן פעל בתום לב לטובת האינטרס של התובעים.
ביחס לתובעים 1-2 אציין כי למרות שתובע 2 הורשה להיכנס להולנד, שוכנעתי כי הסיבה שלא נכנס הייתה מאחר שהכניסה נאסרה על אשתו וכי לאור מצבה הרפואי, לא נותרה לו ברירה אלא להישאר עימה.
