תביעה בגין נזקי רכב שכור בתאונה בשבת

פתח דבר לפניי שתי תביעות מאוחדות שהוגשו בסדר דין מהיר, שעניינן בנזקים שאירעו לשני רכבים במסגרת תאונת דרכים שהתרחשה בין רכב מסוג יונדאי, שמספרו 49-608-76, ובבעלות חברת דומיקאר בע"מ, שהיא התובעת בתיק הראשון שבכותרת, לבין רכב מסוג מזדה, שמספרו 72-636-68, ובבעלות מבוטח הראל חברה לביטוח בע"מ, שהיא התובעת בתיק השני שבכותרת.

טענות הצדדים טענות בתיק הראשון לטענת חברת דומיקאר - התובעת בתיק הראשון, חברת משכוכית - הנתבעת 1- השכירה מעמה רכב, ולפי חוזה ההשכרה רשאי לנהוג ברכב נהג אחד בלבד ששמו נקוב בהסכם, והוא מר יאיר שבת כהן.

האם מר טרשד חב לפצות או לשפות את חברת משכוכית בגין הנזקים לרכב המושכר מחברת דומיקאר? לטענתה, מר טרשד מעל באמונה כאשר מסר את הרכב המושכר, שנימסר לו לצורכי עבודתו, לידיו של מר בצלאל, וללא הסכמתה ואישורה.

דהיינו, האם חבה חברת משכוכית לשפות ולפצות את מר בצלאל בגין נזקיו כלפי התובעת – חברת הביטוח הראל – שלרכבה נגרם נזק בתאונה? לטענת מר בצלאל, התירה לו חברת משכוכית לעשות שימוש ברכב מבלי ליידעו כי אין לו כסוי בטוחי בעת נהיגה ברכב.

...

ואילו, התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית בשל שלילת אחריותו לתאונה ולנזק, בעוד שהתביעה כנגד הנתבע 3 נדחית בשל אי הוכחת שיעור הנזק, הגם שזה נמצא אחראי לתאונה ולנזקיה.

ההודעה לצדדים שלישיים, שהגישה הנתבעת 1, נדחית אף היא בשל אי קיומה של חובת שיפוי או פיצוי כלפיה מצד מי מהצדדים השלישיים, כפי שפורט לעיל.

המסקנה האופרטיבית בכל אחד משני התיקים בתיק המאוחד הינה: בתיק הראשון שבכותרת, מעבר לסכום שסוכם בהסכם הפשרה עם חברת דומיקאר, על הנתבעת 1 –חברת משכוכית - לשאת בשכ"ט עו"ד והוצאות הצדדים השלישיים בסך כולל של 7500 ₪.

רקע לפני תביעה קטנה במסגרתה מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים –שכניהם אשר חצרותיהם סמוכות זו לזו, לשלם להם פיצויים בסך כולל של 20,000 ₪, בגין נזקים שנגרמו לטענתם, לרכבם הפרטי מסוג סיאט הרשום ע"ש התובעת, (להלן: "הרכב"), כתוצאה ממעוף חבק (שאקל) שהיה מחובר ליריעת ברזנט בשטח חצרם של הנתבעים אל עבר הרכב שחנה באותה עת בחניה בחצר ביתם.

רביעית, מכוח חובת תום הלב הכללית, מוטלת על הניזוק/ת חובת הקטנת הנזק, כך שניתן היה לשכור רכב חלופי במקום הרכב שהיה בתיקון.

כידוע, ימי שישי ושבת אינם ימי עבודה.

שלישית, בחו"ד על השמאי לפרט את שווי הרכב תוך היתייחסות לנתוניו המסוימים לרבות מד הנסועה קילומטראז', מס' בעלים קודמים, עבר בטוחי תאונות קודמות וכו'.

...

אני מקבל את רכיב התביעה בגין התייקרות תשלומי פרמיה למבטחת עקב הפעלת הפוליסה וקבלת הפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לרכב בסך של 460 ₪ לשנה ולמשך 3 שנים סה"כ 1,380 ש"ח. לעניין רכיב התביעה בסך של 5,000 ₪ בגין עגמת נפש.

לסיכום, אני דוחה רכיב תביעה זה. לעניין פיצוי בגין ירידת ערך בעת מכירת הרכב.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים יחדיו בתוך 30 ימים פיצויים בסך של 1,380 ₪ בלבד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בית משפט השלום באשקלון תא"מ 8262-09-18 צבאן נ' בן שבת תיק חצוני: בפני כב' הרשמת הבכירה עידית כלפה התובע: דוד צבאן הנתבע: ג'קי בן שבת פסק-דין

עלות התיקון, העבודה והחלקים במוסך הגיעה לסך של 21,771 ₪ בהתאם לחשבונית שצורפה לכתב התביעה, ועל הנתבע כמי שגרם לנזק לשאת בה. כן, על הנתבע לשאת בהפסדי התובע בגין אבדן ההנאה מהרכב לתקופה של 14 יום, לפי ערך השכרת רכב דומה, בעלות של 250 ₪ ליום, ובסה"כ 3,500 ₪, בעלות הגרר ואחסנת המונית בסך 900 ₪, ובסך של 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש, ביזבוז זמן וימי עבודה.

יוער, כי לנוכח הקשיים הראייתים המתוארים לעיל, ובפרט נוכח העידר ראיה אובייקטיבית כי מדובר בנזק תאונתי וכי ישנו קשר סיבתי רציף ומלא בין נזק שהתגלה בזמן אמת במונית לבין נהיגתו של הנתבע בה, הרי שממילא לא היה בעדות הנהג שהובא ע"י התובע לישיבת ההוכחות (ואשר עדותו לא הותרה כמפורט בהחלטתי בעמ' 6-7 לפרוטוקול) כדי לסייע לתובע, שכן כזכור הנתבע אינו מכחיש את עצם האפשרות כי נהג במונית בפעם האחרונה ביום 12.9.13, ואף אינו מכחיש כי אמנם נדלקה נורת אזהרה ברכב, אלא שבכך אין די כדי לבסס את טענות התביעה החשובות – כאמור לעיל, נזק תאונתי וקשר סיבתי.

...

לא שוכנעתי די הצורך כי פעילותה של המונית אינה ניתנת לאיתור כלל, ואפנה לתגובת המדינה מיום 26.7.20, בנושא הצו לקבלת הנתונים, בסעיף 3, לפיה המידע ממע"מ נמסר זה מכבר לתובע.

מכל המקובץ – התביעה נדחית.

התובע ישלם הוצאות הנתבע ושכ"ט בא כוחו בסך 6,700 ₪ (ההוצאות מביאות בחשבון גם את התנהלות התובע בכל הנוגע לבקשת הנתבע למתן צו להמצאת נתוני פעילות המונית).

] [6: ראו פרוט', עמ' 10, ש' 10 ] בהסכם וכן בתצהיר התובע שנחתם לפני עו"ד קומרניק ביום 13.10.2019 (נספחים ג ו-ד לתצהיר הנתבע) הובהר כי אין יחסי עבודה בין הצדדים – "..אין ביני לבין מר עסאף מוחמד יחסי עובד מעביד ולא יחול בינינו חוקי דין ועבודה בכל תביעה עתידית, ואכן היני בכך משכיר את המונית שבבעלותו של מר עטאף מוחמד לפי פיקס שבועי שיקבע מראש ביני לבינו". באותו ההסכם, אישר התובע כי הוא שיישא בנזקים שייגרמו לרכב, עבירות תנועה, דוחות חניה וכו', כי הוא שאחראי למונה במונית, וכן אחראי כלפי כל נזק לצדדי ג בגין תאונת דרכים שתגרם בתקופת עבודתו ("תקופת עבודתי" – כניסוח בסע' 7.

נפנה בנקודה זו לעדות התובע לגבי עבודתו – "סיכמנו על 250 ש"ח כמו שלוקחים מנהגי המוניות בארץ בשכירת מונית. במשך הזמן, בבוקר עשיתי סידור ילדים מביה"ס, מקרית אתא לחיפה וחזרה מחיפה לקריית אתא בשעה 16:00. זה הסידור שעזר לי קצת. מעבר לסידור זה, הייתי בתחנת מוניות – כפיר דביר. התחנה לא שייכת לנתבע. התנהלתי מול התחנה ושלמתי להם 1200 ש"ח. במשך היום, קבלתי נסיעות מהסדרן או שהסתובבתי בחוץ ואנשים עצרו אותי, "חאפר". בשבתות, כימעט ולא עבדתי.

מעבר לכך שהוצגו מסמכים המעידים על התאונות הנטענות, הוצג גם הסכם שנערך בין התובע לבין הנתבע לגבי תאונה בה היה מעורב התובע ביום 26.12.2019 – נספח נ/1 – לפיו סוכם שהתובע ישלם לנתבע סך של 5,000 ₪ בגין הנזק שגרם, לפי המסמך שולמו 2,500 ₪ מסכום זה. התובע ענה לעניין מיסמך זה, עמ' 11, ש' 28-26 – התובע מביט במסמך).

...

מעבר לכך שהוצגו מסמכים המעידים על התאונות הנטענות, הוצג גם הסכם שנערך בין התובע לבין הנתבע לגבי תאונה בה היה מעורב התובע ביום 26.12.2019 – נספח נ/1 – לפיו סוכם שהתובע ישלם לנתבע סך של 5,000 ₪ בגין הנזק שגרם, לפי המסמך שולמו 2,500 ₪ מסכום זה. התובע ענה לעניין מסמך זה, עמ' 11, ש' 28-26 – התובע מביט במסמך).

התוצאה היא כי התביעה נדחית.

נוכח התוצאה, ישלם התובע לנתבע סך של 7,000 ₪ בגין הוצאות משפט, זאת תוך שלושים יום מהיום, אחרת יישא הסכום ריבית והצמדה כדין.

לטענת המבקש אין מדובר בארוע נקודתי, ומשניסתה המשיבה להמנע מלפצות את הלקוחות בגין הנזקים העקיפים (אובדן שימוש ועוגמת נפש), ומשלא הציעה מתוה לפצוי נזקים עתידיים שיכולים להגרם לרכבים של חברי הקבוצות, יש לאשר את התובענה כייצוגית בעילות תביעה של הטעה צרכנית, הפרת חובה חקוקה, הפרת חובת תום לב במשא ומתן, הפרת הסכם והטעיה חוזית, רשלנות, והכול כמפורט בסעיפים 37 – 74 בבקשת האישור.

הגברת ליאת שבת, מנהלת מחלקת מטה מכירות וניהול התחנות בפז, הצהירה כי פז הבהירה באופן מיידי, הן בעיתונות, הן ברשתות החברתיות והן באמצעות שירות הלקוחות שלה, כי ככל שניגרם ללקוחותיה נזק כתוצאה מהתדלוק, היא תשיב את העלויות הכרוכות בכך, ותמכה את האמור באסמכתאות לעניין זה [נספחים 2 -3 לתשובת פז].

בהמשך, וכפי שהתחייבה, החזירה פז לכלל הפונים שספקו אסמכתות, את הוצאותיהם, לרבות עלויות תידלוק, נסיעות במוניות, אוטובוסים, בדיקת או תיקון רכב במוסך, ואף הוצאות שכירת רכב חלופי; הדברים נתמכו בדוגמאות להחזר הוצאות ללקוחות [נספח 5 לתשובת פז].

מתוך 220 הלקוחות שפנו במועד עריכת התצהיר, 170 כבר קיבלו פיצוי, וככל ש – 50 הלקוחות הנותרים ימציאו אסמכתות לנזקיהם, אף הם יקבלו פיצוי (אם לא קיבלו אותו כבר) ואף סבורני כי מדובר בדרישה לגיטימית [ראו והשוו: עדי סומך, תאונות פח ושיבוב רכב (2013) בעמוד 57, והאסמכתאות שם].

...

בשים לב לכל האמור לעיל, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית.

מעבר להעדר מנגנון לפסיקת גמול, שכר טרחה והוצאות במסגרת דחייתה של בקשת אישור, לא שוכנעתי כי הגשת התובענה הייצוגית היא שהובילה להחלטת המשיבה לחזור בה מנוסח כתב הוויתור.

כזכור, בקשת האישור הוגשה בתאריך 16.6.2022, כאשר האירוע התרחש כשבוע קודם לכן, וכיומיים לאחר תכתובות בין המבקש לבין המשיבה, מבלי שטרח להמתין לתשובת המשיבה לעניין זה. סבורני כי לו היה ממתין לתשובת המשיבה בעניין זה, כפי שנמסרה לו ב – 20.6.2022, לא מן הנמנע כי התובענה בכללותה הייתה מתייתרת [ראו והשוו: ע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ (22.8.2018), בסעיף 30].