תביעה בגין נזקי רכב שהושכר למשטרת ישראל

מפאת חשיבות הדברים נביא את הדברים כלשונם: "תורת הנזק ותורת הפצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נידרש דיוק מתמטי, ואינה נידרשת ודאות מוחלטת. כל שנידרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את ניזקו ואת הפצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה (reasonable certainty), כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין [...] על-כן, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – קשה להוכיח בדייקנות ובודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809-808 (1981) [ההדגשה הוספה – ע' פ']; ראו גם ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (5) 193, 206 (2005))" (ההדגשה שלי ק.נ.).

גם בפסק דין של השופטת אביגיל כהן בע"א (מחוזי תל אביב) 51991-10-18 יעקב דן נ' ש. שלמה רכב בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים, 18/4/19) נקבע כי אין הצדקה לדחות תביעה של תובע פרטי לתשלום פיצויים בגין נזק שניגרם לרכבו בתאונה, בה הוצגו די ראיות בנוגע לשעור הנזק, רק משום שלא הביא קבלה על תשלום בפועל, בגין תיקון רכבו.

ראו גם הדרך שבה צעד בית המשפט בפס"ד בתא"מ (שלום ת"א) 37963-12-11, פארס אל איובי נ' משטרת ישראל פרקליטות מחוז ת"א - אזרחי‏ (פורסם במאגרים משפטיים, 21/5/18) וכן בפס"ד בתא"מ (שלום ת"א) 60009-01-15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שושנה מלכי מנולוביץ (פורסם במאגרים משפטיים, 13/8/17).

ביהמ"ש מפנה בפסה"ד אל ההלכה הידועה שנפסקה בע"א (מחוזי מרכז-לוד) 33147-11-14 אוטו שי בע"מ נ' הראל בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים, 23.2.15), לפיה, אומנם, לעיתים כאשר קיימת אינדיקאציה בדבר פער קיים או אפשרי בין מחיר התיקון המצוין בחוות דעת השמאי ובין מחיר התיקון הריאלי, חברת השכרה התובעת פיצוי בגין נזק לרכבה שתוקן נידרשת לצרף ראיות מלאות (כולל קבלות על תשלום בפועל של עלות התיקון), ולא ניתן להסתפק אך בחוות דעת שמאי, אולם, נקבע שכל מקרה יבחן לגופו.

...

מן הראוי להפנות גם לפסק דינו של כב' השופט הנדל ברע''א 10124/17 אשקר נ' סלימאן (פורסם במאגרים משפטיים, 30/01/18) בגדרו נקבע : "אכן, במצבים שבהם קיים קושי – מובנה או פרטני – בהוכחה מלאה ומדויקת של שיעור הנזק, ניתן יהיה להסתמך על התשתית הראייתית החלקית שהוצגה בפני בית המשפט לצורך עריכת אומדנה (שם, בעמ' 809; ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 502-504 (2005))". כמו כן, יש להפנות לאמור בע''א 1203/13 שמואל טומשובר ואח' נ' ארט אופיק בע''מ (פורסם במאגרים, 6/5/15) בגדרו נקבע : "ככלל, ומבלי לקבוע מסמרות, ניתן לומר שהבחירה בדרך האומדן עשויה להתאים לרכיבי נזק שמטבעם לא ניתן להוכיח בבירור. אף במקרים גבוליים, נראה כי האומדן הולם יותר מקרים בהם בית המשפט הגיע למסקנה מבוססת בראיות שנגרם לתובע נזק (גם אם היקפו לוט בערפל); הוצגה תשתית ראשונית מסוימת לאומדן הנזק; וקיים קושי אובייקטיבי ניכר לכמת במדויק את הנזק" (כל ההדגשות אינן במקור, אלא שלי ק.נ.).

בפסק דין נוסף של השופטת אביגיל כהן עא (מחוזי ת"א) 24423-03-18‏ ‏ שומרה חברה לביטוח בע'מ נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ, (פורסם במאגרים משפטיים, 28/6/18) נקבע : "כי באשר להעדר חשבוניות בגין התיקון: השאלה האם די בחוות דעת השמאי כדי להוכיח את שיעור הנזק או שמא יש חובה בכל מקרה לצרף חשבוניות בגין התיקון שבוצע בפועל נזק צריכה להיבחן אף היא לפי נסיבות המקרה (ראה סעיף 21 לפסה"ד שניתן בעניין אוטו שי). אני סבורה כי במקרה דנן הוכח שיעור הנזק גם ללא חשבונית. חברת דן מתקנת את האוטובוסים תיקון עצמי במוסך שלה, ולא במוסכים אחרים ומטבע הדברים אינה מנפיקה חשבוניות לעצמה". ראו נא גם פסק דין בתא''מ (שלום אשקלון) 61493-11-16 דן בדרום תחבורה (2015) בע"מ נ' מחמד אבו ריחאן (פורסם במאגרים משפטיים, 23/5/18) בגדרו בית המשפט פסק פיצויים על דרך האומדנה (40% משיעור הנזק), בגין נזקי רכוש שנגרמו לאוטובוס, הגם שהיקף הנזק לא הוכח כדבעי.

מצופה היה כי הנתבעת תשלם זה מכבר לתובעת את הפיצוי שבו השמאי מטעמה הכיר בחוות דעתו, בעיקר אמורים הדברים משלא התעוררה כל מחלוקת סביב האחריות וסביב אשמת הנהג מטעמה בקרות התאונה.

לפני תביעה קטנה שהוגשה לכתחילה על סך 8,000 ש"ח בגין נזקיו הרכושיים של התובע כתוצאה מתאונת דרכים במעורבות רכבו של הנתבע 1 המבוטח אצל הנתבעת 2.

לכתב התביעה צורף טופס מידע על נתוני תיק נזק ממשטרת ישראל; תמונות הפגיעה ברכב; חשבונית מיום 31.7.2019 המפרטת את עבודות התיקון ברכב והמחאה לפקודת המוסך; דו"ח שמאי ומכתב הדחיה ששלחה הנתבעת 2 ביום 22.9.2019.

יצוין, כי בראשית ההליך תבע התובע סך של 8,000 ש"ח מבלי שניתן הסבר לסכום שחורג מסך הנזקים בהתאם לחוות הדעת בתוספת שכר טירחת השמאי ועלות שכירת הרכב החלופי בסך כולל של 6,690 ש"ח, על כן, מאחר ונתבע סך של כ - 1,310 ש"ח ללא הסבר, ללא פירוט וללא ראיות תומכות, אני דוחה את הדרישה לפצוי בסכום זה. טענות התובע לזכותו לפצוי בסך 4,500 ש"ח בגין נזקיו כתוצאה ממתן פסק הדין בהיעדר הגנה ביום 2.8.2020 כאמור, בעקבות מתן פסק הדין בהיעדר התייצבות לדיון שהתקיים ביום 2.8.2020, שעה שהתובע עמד על כך שהיה מחוץ לאולם, עידכן התובע את סכום התביעה ודרש פיצוי מהנתבעים בסך נוסף של 4,500 ש"ח. בדיון הסביר התובע, כי מדובר בפצוי המשקף את הנזק בשל המתנה של 5 שעות (עמ' 4, ש' 9) ועלות שכר טירחתו כמומחה (עמ' 5, ש' 28-23).

...

אני מקבלת את טענת הנתבעים, כי הפגוש הקדמי של רכבו של התובע נפגע בתאונות קודמות והיה תפוס באמצעות מסמר, אולם אין בכך כדי להטות את כפות המאזניים לכיוון גרסת הנתבעים ביחס לאופן בו התרחשה התאונה אלא שיהיה לכך משקל בקביעת שיעור הנזק.

שקלתי את טענות הצדדים והגעתי למסקנה, כי אין הצדקה לחייב את הנתבעים בפיצוי התובע כתוצאה מנזקיו בגין אי קיום הדיון ביום 2.8.2020.

אוסיף ואומר, כי טענות התובע ביחס למשך הזמן שהמתין בבית המשפט ועלות זמנו הן טענות שלא הוכחו; וכי מקובלת עליי טענת הנתבעים, כי גם הם נשאו בנזק כספי בשל הצורך להתייצב לדיון בשנית.

משכך, לאור משך הזמן שחלף מהמועד בו הסתבר, כי התובע שוהה מחוץ לאולם ועד שבוטל פסק הדין; העובדה שנקבע דיון נוסף במועד קרוב למועד הדיון המקורי, כך שלא התארך משך בירור ההליך; בהתבסס על המסקנה, כי לא ניתן לקבוע את אחריות הנתבעים לאירוע זה ועל הקביעה כי טעותו של התובע בהבנת סדרי הדברים ביחס לבירור הדיונים באולם גרמה לכך שניתן פסק הדין - אני דוחה את טענות התובע לזכותו לפיצוי כספי בהקשר זה. סוף דבר אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך כולל של 3,992 ש"ח בגין נזקים הכרוכים בתאונה.

לפניי תביעתה של התובעת לפצוי בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מתאונה שארעה ביום 31.08.2017 ובה היו מעורבים רכב מס' רשוי 2788039 (להלן: "רכב התובעת") ורכב מס' רשוי 2599850 (להלן: "רכב הנתבע").

הנתבע לעומת זאת העיד בחקירתו כי אינו מזהה את נימר כמי שנהג ברכב התובעת ולשיטתו "הנהג של הרכב שאני פגעתי בו היה לפחות בגיל 50 עם שפם". לנתבע ניתנה היזדמנות למצות את החקירה בעיניין זה ולבחון, למשל, האם היה זה דוקא מר אבו סולב מוחמד, השוכר בהתאם להסכם ההשכרה, שנהג ברכב התובעת בעת התאונה.

אם כך אכן היה, ודוקו מר אבו סולב נימר אישר בחקירתו כי הגיעה מישטרה לזירה, יכול היה הנתבע לבקש להעיד את מי משוטרי משטרת ישראל שהגיעו לזירה שמא יש בידם נתונים ביחס למי שנכח בזירה ושמא נגבו על ידם נתונים כלשהם בזירה עצמה.

...

סבורני כי אשם תורם בשיעור של 15% משקף נכונה את האיזון שבין כלל השיקולים שפורטו לעיל.

התוצאה היא אפוא כי שוויו הנכון של הרכב נכון למועד התאונה הוא 68,162 ₪.

לנוכח כל האמור אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 40,037 ₪ בגין הנזק שנגרם לתובעת ואת לאחר ניכוי האשם התרם.

דיון והכרעה אקדים ואומר; לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את החומר שהוגש, וכן את העדויות שנשמעו לפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להיתקבל, משהוכח ברמה הדרושה, כי בעניינינו מתקיימים התנאים הקבועים בהוראת סעיף 7א לחוק הפיצויים, אשר מכוחה על קרנית לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו. אכן, מצאתי לנכון לקבוע כי התובע לא ידע, בין השאר בהנתן צלום התעודה שהוצג לפניו והונח במועד התאונה ברכב, כי נהיגתו ברכב ביום התאונה נעדרת כסוי בטוחי.

- בת.א. (מרכז) 10620-08-12 מדינת ישראל נ' קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (2.4.2017), בעל קטנוע השאיל את הקטנוע לנפגע, לתקופה של 3 חודשים, במהלכה שהה בעל הקטנוע בחו"ל. אשר להגדרת הנפגע כמחזיק, בהקשרה של הוראת סעיף 7א לחוק, בית המשפט קבע באותו עניין [פסקה 23] כי: "נראה כי "מחזיק" ברכב הוא מי שיש לו קשר הדוק עם הרכב הכולל את הזכות לשלוט ולפקח על הרכב ולהתיר לאחר לעשות בו שימוש כך שיש לראות בו כמי שאחראי לכך שהשימוש ברכב ייעשה בהתאם לדרישות הדין, זאת להבדיל ממי שמשתמש ברכב באופן אקראי ואין לו זכות לשלוט ולפקח על הרכב.

על כך יש להוסיף, כי הפניה באמצעות ב"כ התובע אל חברת הכשרה, בדרישה לפצוי בגין נזק גוף, הנחזית כפניה אותנטית ו"סטנדרטית", כדוגמת פניות רבות אחרות מסוג זה, עולה בקנה אחד עם טענת אי-הידיעה בפועל ותומכת בה. גם העובדה שהפרטים המצויים בצלום התעודה נרשמו בטופס המידע על תאונת הדרכים של המישטרה, פרטים שמן הסתם נימסרו ע"י התובע, תומכת בטענת אי-הידיעה (אם כי, מטבע הדברים, במידה פחותה).

משכך, גם אם ההיתקשרות עם מוטי בנוגע להשכרת הרכבים, היתה כזו שמעליה התנוססה כטענת קרנית "אי חוקיות" או "אי תקינות", לא ניתן להעניש את התובע בגינן, משההתקשרות עם מוטי להשכרת הרכבים היא פרי החלטתם של מעסיקיו.

...

אני מחייב את קרנית לשלם לתובע את סכום הפיצוי המוסכם, בסך של 134,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מהסכום הנ"ל בצירוף מע"מ, וכן הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪.

אשר להודעה שהגישה קרנית כנגד צדדי ג' - בעניין תמר, כאמור, ההודעה נגדה נדחתה; בעניין מוטי, כאמור, ניתן פסק דין בהעדר הגנה לטובת קרנית; בעניין אלינור, מהנימוקים שפורטו לעיל, אני מחייב את אלינור לשפות את קרנית (יחד ולחוד עם מוטי), במלוא הסכומים שאותם חוייבה קרנית לשלם לתובע, לרבות שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

בנוסף, אני מחייב את אלינור לשלם לקרנית הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין ההודעה לצדדי ג' בסכום כולל של 20,000 ₪, תוך 30 יום מהיום.

תביעה זו הוגשה כנגד משטרת ישראל, וכנגד החברה שגררה את הרכב למגרש המכוניות המשטרתי.

אפסוק בסוגיית ההוצאות בגין המחיקה, בסיפא לפסק דין זה. התביעה השנייה, בסך 113,000 ₪, עניינה הנזקים שנגרמו לתובעים מחמת ירידת ערך הרכב בשל אי מכירתו ע"י המישטרה, למרות שבית המשפט אישר למכור אותו, ובגין עלות השכרת רכב אחר תחת הרכב שנתפס.

...

שנית, מקובלת עלי טענתה של התובעת כי גובה הנזק לא הוכח.

מכל האמור לעיל – דין התביעות שתיהן להידחות.

אני מחליטה לחייב את התובעים בגין מחיקת התביעה כנגד הנתבעת 2, בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪, הכוללות גם את הוצאות העדים ואת שכ"ט עוה"ד. אני מחייבת את התובעים לשלם לנתבעת 1 הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.