לפני תביעה לתשלום פיצויים בשל ניזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 1972, בתאונה מתאריך 20.7.2016.
והרי מכל מקום גם אם נניח שהיא נפלה בעקבות הרכב שהפריע לכניסה כפי שהיא טוענת, היא לא הוכיחה שהרכב שייך למי מעובדי הנתבעת, או כי הנתבעת הייתה אחראית על החניון ובעלת השליטה על המתרחש בו. להיפך, הוכח לפני גם מפי עדי התובעת עצמה, כי באותו ביניין קיימים משרדים נוספים, החניון היה משותף לכולם, בחניון הוצב שומר מטעם בעל הבניין, אשר הוא היה אחראי על המתחרש בו. מכאן, שהן בבחינת נסיבות הארוע, סיבת הנפילה, והן במישור החבות, דין התביעה להדחות שכן אין בנמצא נתונים המלמדים על כל מעשה או מחדל של הנתבעת עליו תחוב.
עדת התביעה 1, אישרה בעדותה שהתובעת אכן נפלה ביום הארוע, וסימנה את מקום הנפילה על גבי התמונות שהוצגו לה, אולם היא העידה שאין היא יודעת מה הייתה סיבת הנפילה.
...
במישור החבות טענה התובעת כי היא לא ידעה ואין באפשרותה לדעת מה הן הנסיבות הממשיות שגרמו לתאונה, הנזק נגרם על ידי פעולה או נכס בשליטת הנתבעת, ואירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות סבירים, ועל כן הנטל מוטל עליה להוכיח שלא הייתה כל רשלנות במעשיה שגרמו לאירוע התאונה.
ומכאן לא שוכנעתי שהנתבעת התרשלה בנסיבות האירוע.
יוער שאשר לטענה של היפוך נטל הראיה, דין טענה זו להידחות, בנסיבות שבהן התובעת ידעה לתאר את נסיבות האירוע; ומכאן שלא מתקיים התנאי שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין.
סוף דבר
דין התביעה להידחות.
