יודגש, כי הגשת תביעה בשנת 2004 בגין כתבה שפורסמה בשנת 1999 בשיהוי כה רב, מחזקת את טענת הנתבעים ולפיה התובעים עצמם, בזמן אמת, לא חשבו כלל, כי יש מקום לתבוע בגין כתבה זו, למרות שמר מינצר אינו בוחל בנקיטת הליכים משפטיים ואישר בעדותו בפני כב' השופט כספי, כי הוא "יבוא בחשבון" עם כל עובד ציבור העומד בדרכו (ראה עמ' 31 להחלטה של כב' השופט כספי ולביקורת כלפי עובדי משרד הבריאות אשר נכנעו להפחדות ולאיומים של מר מינצר בעמ' 32 להחלטה).
(10.3) תגובתו של מר מינצר הובאה כדלקמן:
"מנהל המכון, גור מינצר, אומר כי מימצאי משרד הבריאות "כוזבים".
לדבריו, המכון "עומד באופן תדיר בכל הביקורות של הגורמים המפקחים על הקרינה, מכשירי הלייזר להסרת שיער בטוחים ומופעלים בפקוח רופא ועל ידי מטפלים שעברו הכשרה מתאימה, ומכשיר הלייזר להסרת משקפיים מופעל על ידי רופא בלבד".
בעיניין הפיקוח על החומרים הרדיואקטיוויים במכון, כתב מינצר בדצמבר 2001 לרופאים והטכנאים במחלקה לרפואה גרעינית: "איננו יכולים לעמוד בלחציהם של משרד הבריאות והרשויות כדי להבטיח עמידה בדרישות החוק".
למכתבו הוא צירף פנייה של משרד העבודה והרווחה המפרטת את נוהלי העבודה עם חומרים רדיואקטיווים.
נכתב גם באשר לביקורת פתע שנערכה במכון קר בחודש ינואר 2002, ועל כך שבחודש מרץ נערכה במקום ביקורת נוספת שתואמה מראש וכי נימצאו פגמים בעת הבדיקות וזאת כפי שנכתב בכתבה.
(10.5) בהמשך הכתבה נכתב על תביעות נגד מרפאות פרטיות וזאת ללא קשר לתובעות (מרפאת אריאל בתל אביב, מרפאת מדיקליניק בתל אביב, מקרה נוסף של מרפאת אריאל) ובבוקסה נכתב על פיצויים שנפסקו בבית המשפט נגד מרפאת אריאל בתל אביב בגין טיפול כושל להסרת שיער.
...
(10.14) בנסיבות אלו, אני סבורה, כי קיימת הגנת תום הלב גם באשר לכתבה זו.
(10.15) הכתבה מתייחסת במפורש למקרים נוספים במכונים אחרים ולא רק למכון התובעת, ולא נכתב כי מקרה המוות שמוזכר בכתבה מיוחס למכון קר. (לעניין זה מקובלים עלי דברי ב"כ הנתבעים בסעיפים 122 – 135 לסיכומיה ולא מצאתי לנכון להרחיב יתר על המידה בעניין זה בגוף פסק הדין).
(12.2) מקובלת עלי לחלוטין טענת הנתבעים ולפיה מדובר ברשימה שהיא הבעת דיעה על היתנהלות משרד הבריאות נוכח דו"ח מבקר המדינה והכתב מצא לנכון לתת את עריכת הביקורות במכון קר באשדוד כדוגמא להתנהלות משרד הבריאות.
לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות.
