עוברת אורח שזומנה להעיד בפניי הבחינה בנפילת וסייעה לה להגיע לביתה.
התמונה שצולמה לאחר שהמפגע תוקן ולמעשה כל הכביש זופת מחדש, מסירה מעל שולחן הדיונים את טענת ב"כ הנתבעת כאילו מדובר בסכנה רגילה הצפויה להולכי רגל.
בטרם נשמעו הראיות, הגיעה העיריה להסדר עם צדדים שלישיים לשיפוי בערכי מיטרד שקבל תוקף של פסק דין.
בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי (1995) נאמרו הדברים הבאים:
"בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התיפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי – כמו פגיעה ביכולת התיפקוד של יד או רגל – תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית – דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו – אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות נרחבות בגוף. במקרה כזה, הנכות הרפואית לפי התוספת לתקנות הנ"ל היא בשיעור של 20%, אף שייתכן שלא יהיה בהן הפרעה תפקודית כלשהיא, או שזו תהיה בשיעור הנמוך מ-20%. נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שניפגע גופנית, יכולה איפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה."
נוכח גילה הצעיר של התובעת, וכמקובל בפסיקה, אתייחס במקרה זה לנכות התפקודית כשוות ערך לנכות הרפואית (ללא הצלקת), דהיינו 20%.
מנגד, גם הדרישה של הנתבעת להסתפק ב-50,000 ₪ אינה מתקבלת, באשר סכום זה קרוב לפצוי שהיה נפסק לו היה מדובר בתאונת דרכים ובחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ו-1976, שעה שידוע שבתביעת נזיקין כאב וסבל אינו מוגבל לנוסחת החישוב לפי חוק הפלת"ד אלא גבוה ממנו.
הדרישה לפצוי בגין העסקת עוזרת אחת לשבועיים מהיום ועד תום תוחלת החיים נדחית, ולו מהסיבה הפשוטה שעד היום שלוש שנים לאחר התאונה לא נעזרה התובעת בכל עזרה בשכר שהיא, ולא נטען לחיסרון כיס, כיוון שהתובעת שילמה ממוטב כספה על טיפולים פרטיים, ולכן מסקנתי היא שגם אם תלקח בעתיד עזרה בשכר, סביר שהצורך יתעורר לא בשל הנכות כי אם בשל הצורך בטיפול בילדים קטנים וביציאה לעבודה.
...
שקלול הנסיבות מביא אותי למסקנה שיש להשית על התובעת אשם תורם בשיעור של 20%.
הדרישה לפיצוי בגין העסקת עוזרת אחת לשבועיים מהיום ועד תום תוחלת החיים נדחית, ולו מהסיבה הפשוטה שעד היום שלוש שנים לאחר התאונה לא נעזרה התובעת בכל עזרה בשכר שהיא, ולא נטען לחסרון כיס, כיוון שהתובעת שילמה ממוטב כספה על טיפולים פרטיים, ולכן מסקנתי היא שגם אם תילקח בעתיד עזרה בשכר, סביר שהצורך יתעורר לא בשל הנכות כי אם בשל הצורך בטיפול בילדים קטנים וביציאה לעבודה.
לסיכום
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
כאב וסבל 100,000 ₪
הפסד שכר לעבר 21,600 ₪
גריעת שכר לעתיד 172,000 ₪
עזרת הזולת 5,000 ₪
הוצאות שונות 10,000 ₪
סה"כ 308,600 ₪
מן הסכום הנ"ל יש לנכות 20% אשם תורם .
