תביעה בגין מחדל משטרתי להודיע על מעצר קטין

התביעה הוגשה על ידי התובעים גם כנגד מדינת ישראל בשל מחדלי מישטרה נטענים במהלך הפינוי שאיפשרה, ולא מנעה את היתנהגות הנתבע כלפיהם וכן בשל עיכובו של תובע 1 שלא כדין.

הנתבע שנעצר אף הוא בגין תקיפת תובע 2, שוחרר על ידי המישטרה באותו יום.

לטענת הנתבע, ביום 21.06.15, התובעים ופועלים מטעמם החלו לשבור את קירות המבנה שאינו על חלקה 15, על דעת עצמם, שעה שהנתבע, רעייתו וילדיו הקטינים שוהים בתוך המבנה, תוך גרימת נזקים נפשיים וממוניים חמורים לנתבע ולמשפחתו.

עם הגעתו לביתו, שלח מכתב למישטרה בו הודיע לה כי חתם על כתב הערובה תחת כפייה והודיע על ביטול התחייבותו.

בהקשר זה יצוין כי, הן מדו"ח מד"א שהוזעק למקום והן מהודעת תובע 2 במישטרה עולה כי לתובע 2 נגרמו שפשופים ושריטות בפנים ליד העין וביד ימין, ואלו יכולים היו להגרם כתוצאה מהתגוששות בינו לבין הנתבע שבקש להוציאו מתוך דירתו, אליה פלש כאמור, ללא הצדקה.

...

בנסיבות אלו, ובהעדר הסבר כלשהו, וודאי לא כזה שיש בו להניח את הדעת, לכך שהצילום לא הוצג לבית המשפט, המסקנה היא כי הצילומים היו תומכים דווקא בגרסת הנתבע.

בשים לב לכל האמור, דין התביעה להידחות.

באשר לנתבעת, כאמור, לא היה בסיס כלשהו להגשת התביעה כנגדה, ועל כן התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪.

בדווח נימסר על שתי קטינות, אחיות, אשר עמדו בתחנת האוטובוס, בסמוך לרחוב האומן בירושלים.

תמצית טענות הצדדים לטענת התובע, מעצרו לתקופה של 116 ימים היה עקב מחדלים רבים של הנתבעת.

זאת בהיתחשב בעברו של התובע, בראיות שהיו בידיה, בכמות האלכוהול ששתה התובע קודם למעצרו ולאור הודעתו כי כשהוא תחת השפעת אלכוהול, אין לו שליטה על עצמו.

יש לבחון האם בהפעלת סמכויותיה ובפעולותיה, חרגה הנתבעת ממיתחם הסבירות המוקנה לה. יוטעם, כי קיים שוני בין בחינת שיקול דעתה של הנתבעת עת נבחנת עצם ההחלטה המנהלית שקבלה הנתבעת, בעת ההחלטה על המעצר או הגשת כתב אישום, לבין סבירות שיקול הדעת, הנבחנת בשאלת התרשלות הנתבעת בפעולותיה לעניין החבות בנזיקין.

נקבע כי בית המשפט מוסמך מכוחו של סעיף זה לפסוק פיצויים אף במסגרת הליך אזרחי של תביעת רשלנות כנגד המדינה, כאשר פסיקת הפיצויים יכול ותעשה אף במקרים בהם התובע עצמו לא ביקש זאת (ראו: ע"א 2979/15 חמד בן עמאר סעד נ' מדינת ישראל (05.07.17); ע"א (חי') 1590-06-18 משה שיטרית נ' משטרת ישראל (11.11.18); ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר (04.12.12)).

...

ניתוק הקשר הסיבתי השוני בבחינת התנהלות הנתבעת אף מתחייב, נוכח טענה נוספת שהעלתה הנתבעת לפיה העובדה שבית המשפט נעתר לבקשת הנתבעת לעצור את התובע עד תום ההליכים וכי ערר שהוגש על ההחלטה נדחה, מנתקים את הקשר הסיבתי שבין התנהלות הנתבעת לנזק.

סוף דבר לא הוכח שהנתבעת, בשיקול דעתה ובפעולותיה חרגה ממתחם הסבירות הרחב שניתן לה לפעול במסגרתו.

הנתבעת בזמן אמת, סברה שהתובע הוא נאשם המסוכן לציבור, בעל עבר פלילי, הצורך אלכוהול, שהשפעתם עליו מגבירה את מסוכנתו וכי בידיה עדים וראיות הקושרים את התובע לשני הארועים ועל כן יש לדחות את התביעה בדבר רשלנות הנתבעת בגרימת הנזקים שנגרמו לתובע (ראו: ע"א 2979/15 חמד בן עמאר סעד נ' מדינת ישראל (05.07.17) פסקה 54; ע"א (ת"א) 24482-01-10 דמליך תומר נ' מדינת ישראל- המשרד לבטחון פנים (14.11.10) פסקה 7).

אשר על כן דוחה את התביעה לעניין פיצוי מכח פקודת הנזיקין וקובע כי בהתאם לסעיף 80 לחוק הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין הימים בהם שהה במעצר.

גדר המחלוקת נוגע איפוא לשאלות הבאות: האם המעשים שעשה הנאשם נועדו לשם הגשת עזרה ראשונה לקטין? האם עבר הנאשם עבירה של הפרעה לשוטר - האם הנאשם היתנגד בזכות למעצרו הבלתי חוקי של הקטין? האם עבר הנאשם עבירת היתפרעות? הגנה מן הצדק - טענות בדבר הפרת זכויותיו של הנאשם- שימוש בתכשיר פלפל שלא בהתאם לנוהל, הודעה מאוחרת על מעצר.

ההגנה טענה שיש להודיע על מעצרו של חשוד בטרם ייעשה נגדו שימוש בתכשיר פלפל וזאת בהתאם לנוהלי משטרת ישראל – נוהל מס"ר 02.220.200 "הפעלת תכשיר פלפל" (נ/1).

משהביאה התביעה ראיות מספיקות להוכחת אשמתו של הנאשם, יש להרשיעו חרף המחדל שבאי תפיסת המצלמות.

...

הודעת הקטין במשטרה הוגשה באמצעותו וסומנה ת/5ב. גרסת הנאשם ועד ההגנה: הנאשם טען בעדותו שעבר במקום ההפגנה בשעה שהיה אמור לאסוף דבר מה מבניין ברחוב יואל.

כך גם עדות השוטר בדש שאותה מצאתי כאמור אמינה ושלפיה הנאשם צעק, בין היתר "...אל תגעו בו הוא לא עשה כלום..." מחזקת מסקנה זו. גם טענתו של הנאשם שלא ידע מהו שוטר ולא ידע ששוטרים מסוגלים להגיש עזרה ראשונה היא בלתי סבירה ואינה תואמת את גילו בעת האירוע - 23 ואת הדעת וניסיון החיים שהיה אמור לצבור במהלך חייו.

מכל מקום כאז כן עתה, לא שיניתי את דעתי וסבור אני שהתיק שלפניי אינו דומה לתיקים שהציגה ההגנה כדוגמה, לא במאפייני ההתפרעות שכללה שריפת פחים, חסימת צירים ויידוי אבנים זכוכיות וברזלים לעבר שוטרים, ואף לא במאפייני מעשיו של הנאשם – ניסיון לסכל מעצר של חשוד בכוח תוך התעלמות מהוראות השוטרים במקום, סירוב להתפנות וזלזול בחוק ובאוכפי החוק.

מחדל חקירה - אי בדיקת המצלמות במקום האירוע מצאתי לדחות את הטענה לאחר שהגעתי למסקנה שלא מדובר במחדל שמקפח את הגנת הנאשם במידה כזו שמצדיקה את זיכויו.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעובדות ובעבירות המפורטות בכתב האישום זולת העובדה שעניינה דחיפתו של השוטר בדש, כדלקמן: התפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין.

בית משפט השלום ברמלה ת"פ 62426-11-17 מדינת ישראל נ' עבד אל קאדר בפני כבוד השופטת רבקה גלט בעיניין: מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד גינגולד ואלימלך המאשימה אוסמה עבד אל קאדר ע"י ב"כ עו"ד כבהא הנאשם נוכחים: ב"כ התביעה עוה"ד בן חיים ואלימלך ב"כ הנאשם עו"ד חילו הנאשם בעצמו גזר דין

כשהודיע השוטר בוטקו לנאשם על עיכובו, החל לקרוע את שתילי הסם, לכן הודע לו על מעצרו.

התסקירים וחוות הדעת המפגש בין הנאשם לקצין המבחן התעכב זמן רב, בשל מחדלים מצד הנאשם ואי יצירת קשר עם קצין המבחן.

הנאשם הביע צער, ביקש סליחתו של השוטר ואמר כי מאז שהתחתן ניתק עצמו מן העבריינות ולא היה במישטרה.

עוד יש לקחת בחשבון את העובדה שהנאשם אב ל-8 ילדים שרובם קטינים, ואף בת זוגו מטופלת במערכת בריאות הנפש, כך שניתן לשער כי הילדים נעדרי תמיכה משמעותית.

...

מצד שני, אין בידי להיעתר לבקשת הנאשם לחרוג לקולא ממתחם העונש ההולם, מכוח הלכת לופליאנסקי.

במצב זה, אין מנוס מלהטיל עונש מאסר, שכן לא ניתן לסיים את ההליך בלא עונש מוחשי.

אני גוזרת את העונשים הבאים: 4 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 23.11.17 עד יום 27.11.17.

עוד טוען התובע כי הודעתו של הקטין במישטרה היתה רצופה סתירות ושינויי גרסאות, לפיכך היה על הנתבעת להסיק עוד בשלב החקירה כי לא ניתן יהיה לבסס את זיהויו של התובע על סמך עדות זו, ולהמנע מלהגיש את כתב האישום נגדו ולדרוש את מעצרו עד לתום ההליכים.

השאלות העיקריות הדרושות להכרעה במסגרת תובענה זו הן איפוא אלו: האם התרשלה הנתבעת בבדיקת טענת האליבי שהעלה התובע בחקירתו, והאם בדיקת הטענה כראוי הייתה עשויה למנוע את הגשת כתב האישום ואת מעצרו של התובע עד לתום ההליכים; האם התרשלה הנתבעת בחקירת הקטין ערב הגשת כתב האישום, והאם חקירה ראויה וקפדנית יותר הייתה מביאה למסקנה כי לא קיים סיכוי סביר להרשעה; האם היה על הנתבעת לפעול לשחרורו של התובע, מיד לאחר עדותו של עד התביעה הקטין בבית המשפט – ולמצער למחרת בעקבות עדותו של עד ההגנה דודו – כשבועיים לפני מועד הזיכוי; ככל שיוכח מחדל או רשלנות מצדה של הנתבעת באחד מן הסעיפים לעיל, מהם הנזקים שנגרמו לתובע בגין כך והאם מיתקיים קשר סיבתי בין המחדל לבין הנזקים.

...

לא שוכנעתי כי כבר בשלב הודעתו של הקטין במשטרה, היה על חוקר סביר ומיומן להבין ולצפות כי מדובר בעדות בעייתית ומרובת סתירות, אשר לא תזכה לאמונו של בית במשפט.

אף התובע עצמו לא טען בתום פרשת התביעה כי "אין להשיב לאשמה". עוד לא שוכנעתי כי מחדלה של הנתבעת בחקירת טענת האליבי, ואכן מדובר במחדל רשלני, הוא זה שהביא להגשת כתב האישום ולמעצרו של התובע עד לתום ההליכים.

משכך, מתייתר הצורך לדון בנזק שנגרם לתובע ובשיעורו, ולפיכך – דין התביעה להידחות.