תביעה בגין מגורים בדירת עמידר בניגוד לחוק

במהלך השנים בהן התנהלו ועודם מתנהלים ההליכים, היתעצם הסיכסוך בין הצדדים עד כי הגיע לכדי בקשות לצוי הגנה האחד מן השני, פינויו של התובע מן הדירה וגם תביעת הנתבעים לדמי שימוש .

מן התובע, בנגוד למי מילדיה או אחיה שבתקופות מסוימות בחייהם התגוררו בבית המנוחה, לא גבתה המנוחה דמי שכירות, ואם כך, ברור כי אם לא היה הוא בעלים בחלק מזכויות בדירה, הרי שלשיטת המנוחה היה גם הוא משלם דמי שכירות.

יכול אני להניח כי אותה "הנחה מותנית" ניתנה למנוחה בשעתו בין היתר בשל מגוריה בדירה בטרם אותה הצעת חברת עמידר (בשכירות סוציאלית), ובין בשל היותה חד הורית, ואולי אף משיקולים נוספים, אך אין ספק כי מלכתחילה מחיר זה היה מחיר נמוך באופן יחסי למחיר מלא וממוצע לדירה לצורך תשלומי הדירה, נילקחה על ידי המנוחה משכנתא בסך 39,000 ₪ אותה החזירה המנוחה בתשלומים עתיים חודשיים בסכומים נמוכים.

...

בנסיבות אלו, מכל הנימוקים שפורטו בהרחבה, אני מורה כדלקמן: תביעת התובע בדבר היותו בבחינת "ידוע בציבור" של המנוחה, כמו גם כי בין הצדדים 21  היה שיתוף רכושי – מתקבלת.

ההתנגדות לצוואת המנוחה מיום 19/7/2018 – נדחית.

23  ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוחה מיום 27/10/2015 ואני קובע כי צוואה זו היא בת 24  תוקף.

בסעיף 12 להסכם הרכישה של הדירה השנייה נקבע כדלקמן: "הותנה במפורש בין הצדדים כי הסכם זה נחתם על יסוד הצהרתו של המשתכן, כי אין לו דירת מגורים אחרת. במידה והועמדה לרשות המשתכן בעבר דירת מגורים אחרת על ידי גוף צבורי כל שהוא, הרי מתחייב המשתכן בזה להחזיר את הדירה האחרת לגוף הצבורי אשר ממנו קיבל אותה ולהמציא לעמידר אישור בכתב על כך". על אף הוראה זו, ועל אף האמור בהסכם השכירות של הדירה הראשונה, לא נדרשו בני הזוג מגן להחזיר את הדירה הראשונה לעמידר והם המשיכו להחזיק בה ולשם דמי שכירות סוצאליים.

או אז התברר לעמידר, כי בנגוד לאמור בתעודת הזכאות, במהלך תקופת השכירות של הדירה הראשונה הם היו בעלים של דירה, קרי - של הדירה השנייה שרכשו מעמידר והועברה בשנת 1982 לבנם.

נזכיר גם כי כנגד התובעת ובעלה הוגשה תביעת פינוי לבית משפט השלום שהתבססה על הטענה כי התובעת איבדה את זכאותה להתגורר בדיור הצבורי בעקבות רכישת הדירה השנייה.

לפנים משורת הדין, בשים לב למצבה הכלכלי של התובעת ולנוכח העובדה כי גם לעמידר היה חלק מסוים בטעות שנפלה, כאמור לעיל, אינני עושה צו להוצאות.

...

למעלה מן הצורך אציין, כי אף אם היה מדובר בהבטחה שלטונית, ייתכן שהיה צידוק לסטות ממנה בנסיבות העניין לנוכח כל האמור לעיל.

סוף דבר לאור כל האמור מתחייבת המסקנה כי בין עמידר נכרת הסכם מחייב אולם לעמידר עמדו עילות בדין לביטולו.

על כן אני מורה על דחיית התביעה.

רקע עובדתי התובע רכש מחברת עמידר זכויות בדירת מגורים ברח' מרכז בעלי המלאכה 6, בטבריה, הידועה והרשומה כגוש 15077 חלקה 41/1 (לשעבר גו"ח 15007/60), [להלן: "הנכס"].

הנתבע דוחה את טענת הנאמנות שנטענה אך לצורך התביעה דנן.

בנגוד לנטען בתצהירו של התובע, כי הנתבע מכר את הנכס ללא קבלת הסכמתו (סעיף 15 לתצהיר) ולטענתו כי הנתבע "דוקא ניסה להסתיר את עצם מכירת הנכס ולי נודע על כך כרעם ביום בהיר..." (סעיף 32 לתצהיר), נישאל התובע בחקירתו הנגדית והשיב: "ש. האם נכון שאברהם מכר את הנכס בשנת 2019 הוא לא הסתיר את זה ממך.

...

תשובתו של הנתבע מקובלת עלי, ונראית הגיונית בהתחשב במכלול נסיבות העניין.

מקובלת עלי טענתו של ב"כ הנתבע בסיכומיו, כי טענות התובע בעניינו של סעד הביטול הלכאורי של הסכם העברת הזכויות משנת 2004 בין אביו ז"ל של הנתבע ובין הנתבע נטענו בשפה רפה, מה גם שהתובע זנח בסיכומיו את טענותיו בעניין זה. כמו כן, מקובלת עלי טענתו, כי זולת טענות בעל-פה ובעלמא לא הציג התובע שום ראיה או עדות חיצונית כדי לסתור את הוראותיו הברורות של ההסכם משנת 2002 שלפיו הוסכם, כי מלוא זכויותיו בנכס יועברו לאביו של הנתבע.

אשר על כן, ולאור כל המקובץ לעיל, אני מורה על דחית התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד סכום כולל בסך 7,000 ₪ וזאת תוך 45 ימים מיום קבלת פסק-הדין, שאם לא כן, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בתצהירו הצהיר בין היתר, כי אין אמת בטענה לפי הוא חתם על תצהיר שיקרי בדבר מגוריו בדירה או בדבר שימושו בדירה עוד הצהיר כי הוא לא אמר "לאנשי עמידר ולא קבעתי באזניהם כי אני מתגורר או משתמש בדירה. הדברים היו ידועים וברורים מראש ולאנשי עמידר. אנשי עמידר ידעו שאני מתגורר בדירת מגורים שלי ולא בדירה" (סע' 17 לנ/18).

הינה כי כן מגזל בעדותו אישר כי הנכס שבו גר משנת 1948 שלגביו אישר לעמידר את מגוריו כאמור אינו הנכס מושא התובענה, אלא נכס אחר שנתן לבנו לצורך סופרמרקט.

בעיניין זה קובע סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 כדלקמן: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל" בע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עריית חולון, נו(4) 117 (2002) נאמר כדלקמן: "חוזה בלתי חוקי הוא זה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור (סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי)). זהו לדוגמה המצב כאשר ערייה חותמת על חוזה להקצאה של קרקע ללא מיכרז, ובנגוד לחוק חובת המכרזים, תשנ"ב-1992..". עוד נאמר בעיניין זה ע"י המלומדת גבריאלה שלו כי: "חוזה שנערך בלא שקדם לו מיכרז, במקום שבו חוק חובת המכרזים תובע קיום מיכרז, או חוזה שנערך בעקבות מיכרז פגום או בנגוד אחר לחוק חובת המכרזים ותקנותיו – הוא חוזה שכריתתו היא לא – חוקית. על פי סעיף 30 לחוק החוזים הכללי חוזה כזה, שכריתות לא חוקית, הוא בטל". (ראו מאמר "מכרזים צבוריים לאחר חוק חובת המכרזים, התשנ"ב – 1992" בכתב העת במשפט וממשל ספטמבר 1994, תשנ"ה בעמ' 470).

...

הטענה נדחית.

לסיכום: דין הסעד הראשון בדבר ביטול ההסכם להתקבל.

אני מורה על ביטולו של ההסכם מיום 15.2.17.

בית המשפט המחוזי בחיפה 06 נובמבר 2023 ע"א 45936-06-23 אבופדאלי ואח' נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ בפני הרכב כב' השופטים: הנשיא רון שפירא [אב"ד] סגנית הנשיא בטינה טאובר תמר נאות פרי מערערים 1. סמאהר אבופדאלי 2. סמיר אבופדאלי 3. מנאל אבופדאלי ע"י ב"כ עו"ד גיא סיוון ואח' משיבה עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ ע"י ב"כ עו"ד דב גרינבוים ואח' פסק דין

לפנינו ערעור על פסק דין של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט זיו אריאלי) שניתן במסגרת ת"א 4768-12-17 ביום 07.03.23 בו הורה בית המשפט על סילוק יד המערערים מהדירה שבה הם מתגוררים בחיפה וחייב אותם בתשלום כספי בסך 132,521 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה וריבית וכן בסך 21,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד והחזר הוצאות.

נטען כי כפי שהובהר בכתב התביעה שהוגש עוד בשנת 2017, המערערים פלשו למקרקעי המשיבה, בנו עליהם בניה בלתי חוקית ועושים במשך שנים שימוש בלתי חוקי בנגוד לדרישת המשיבה לפנות ולהרוס את הבניה הבלתי חוקית, מבלי לשלם דמי שימוש בגין השמוש במקרקעין הפלושים.

...

לאחר שבחנו את כתבי הטענות ועיינו בתיק בית משפט קמא החלטנו להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפנינו, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018.

סיכום: אשר על כן, בהתחשב במכלול הנסיבות שפורטו לעיל, לרבות נסיבותיהם האישיות של המערערים, אנו סבורים כי ראוי לאפשר למערערים, ולו גם לפנים משורת הדין, לקיים דיון לגופו של עניין שבו ישמעו טענותיהם בטרם יוכרע גורלם.

אנו מורים כי התיק יוחזר לבימ"ש קמא לשם קיום דיון בטענות ההגנה לגופן, זאת בכפוף להפקדה בסך של 10,000 ₪ בקופת בימ"ש קמא להבטחת הוצאות המשיבה בהליך שיתקיים.

בנוסף ישלמו המערערים, כתנאי להחזרת הדיון לבית משפט קמא, את ההוצאות שחוייבו לשלם לעדי התביעה שהתייצבו לישיבת ההוכחות כמפורט בעמ' 2 סעיף א' לפירוט הוראות פסק הדין (למר דוד לצרס, את שכר עדותו בגין התייצבותו לדיון, בסך 500 ₪ בצירוף מע"מ ולעדה, השמאית גב' שרון אבן חן, את שכר עדותה בגין התייצבותה לדיון, בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ).