תביעה בגין כאב וסבל בלבד בעקבות תאונה ללא נזק גופני

רקע וטענות הצדדים בתמצית: התובעת הגישה נגד הנתבעים, קופת חולים לאומית ובית החולים לניאדו (להלן: הנתבעים), תביעה בעילה של רשלנות רפואית, בגין טפול רפואי שניתן לתובעת בעקבות תאונת דרכים מיום 03/10/2017 (להלן: התאונה).

לעמדתה, בהליך הקודם מונה מומחה מטעם בית משפט ששלל את הקשר הסיבתי בין הנזק שניגרם לה בכף הרגל ובין התאונה ובנסיבות אלה היא לא קיבלה כל פיצוי בגין הנזקים הנ"ל (כפי שאף עולה מהסכם הפשרה) והיא רשאית אם כך לתבוע את הנתבעים בעילה לפי פקודת הנזיקין, בגין הנזקים שלא הוכרו במסגרת ההליך הקודם, ככאלה הקשורים בתאונה.

דיון והכרעה: סעיף 8 לחוק הפיצויים קובע כדלקמן: "(א) מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה... לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון.

בהתאם, התובעת פוצתה בהליך הקודם בערכי כאב וסבל בלבד ולבטח לא בגין הנכות שנטען כי נותרה לה בכף הרגל.

...

התובעת טוענת בתורה כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר – הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

כפי שמציג התובע ארבע מחמש התאונות שהוצגו בגינן מיסמכי תביעות קודמות הסתיימו בפשרות של ערכי מיטרד בגין "נזק של מה בכך", ללא נכות, שלושה מהם – תיקי "חדר מיון". לגבי התאונה מ-1.6.03 – שולם 13,670 ₪, שהוא ערכי כאב וסבל בלבד, והוא - הסכום הגבוה ביותר ששולם.

אכן, לא נמצא כתב קבלה ושיחרור לגבי התביעה בעקבות התאונה מיום 27.1.03; אך אפנה לכך שניתן לראות במכתב הדרישה שהציג מטעמו של התובע עו"ד ר.ר., שהתובע פנה למיון רק יום לאחר אותה תאונה, ורותק למטתו בעקבות כאבי צואר וגב לשלושה ימים בלבד, וכי דרש לצרכי מו"מ 15,000 ₪ בלבד.

לסיכום, אני מוצא כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי בגין כל 11 תאונות הדרכים (שקדמו לתאונה משנת 2012), מדובר בתאונות שבגינן נגרמו לתובע נכויות צמיתות, ואני מתרשם כי מרביתן תאונות "חדר מיון" ונסגרו בסילוק מהיר בסכום נמוך מאוד בשל "נזק של מה בכך". ודוק; כפי שיובהר להלן בפרק בענין הנכות הרפואית, אין באמור כדי לומר, שאין להיתחשב בקיומן של התאונות, במיוחד כאשר מדובר בתאונות שבהן תלונות בגין חבלות או כאבים באותם איברים שנקבעו בגינן בתאונה הנדונה בעניינינו נכויות צמיתות – כבסיס או רקע לקביעת "מצב קודם". הנתבעת חקרה את התובע גם בגין תאונה שלא היתה תאונת דרכים, שמתברר כי אירעה לו בגיל 17.

לסיכום, הנתבעת יודעת שעל מנת להוכיח ש"מצב העבר" חמור יותר ממה שהוצג מטעם התובע (תביעות קלות), או - ממה שנימסר למומחה, היה עליה להציג מסמכים רפואיים; כלשון הנטען מטעם התובע בסיכומיו: "ניזקי גוף מוכיחים באמצעות תעוד רפואי". מסמכים כאלה, שמצביעים על פגיעות אקוטיות או חמורות בעבר – לא ראיתי; לא פגיעות שנחזות להיות כאלה, ומכל מקום – לא תביעות שבגינן מצא התובע לתבוע בגין נכות צמיתה.

...

לאור האמור בפרק זה לעיל, בהיעדר קבלות וראיות להוצאה בעין, ובהתחשב בעדות התובע שהיא עדות קצרה ויחידה, על דרך האומדנא, אני קובע כי סך הפיצויים הכולל בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד לתובע הוא 20,000 ₪.

אשר על כן, דין התביעה הנדונה להתקבל, כך שישולמו לתובע פיצויים בסך של 424,000 ש"ח. סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: הנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 424,000 ₪.

עוד תשלם הנתבעת 2 לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 64,490 ₪, והחזר האגרה ששילם התובע בנדון – סך 704 ₪ (משוערך מיום 2.12.18).

לפני תביעה לקבלת פיצויים בגין ניזקי גוף, מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק).

הן ביקשו להעמיד את הפצוי לתובעת על סך של כ- 15,000 ₪, וזאת בגין כאב וסבל בלבד.

אף אם נצא מתוך הנחה כי שכרה של התובעת נפגע ב- 10%, עדיין שכרה היה עומד על סך של 18,000 ₪ (20,000 ₪ x 90%), סכום העולה בהרבה על השכר המהוה בסיס להפרשות הנ"ל ושלא נפגע עקב התאונה.

כאב וסבל: בהנתן גיל התובעת, מועד התאונה ושיעור הנכות הרפואית הצמיתה, ובהיעדר טענה לימי אישפוז, אני פוסקת לתובעת את הסך של 17,000 ₪ (סכום עגול), וזאת בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו – 1976.

...

מנגד, גם אין בידי לקבל את טענת הנתבעות לפיה יש לקבוע כי לתובעת לא תיגרם כל פגיעה בתפקודה בעתיד.

איזון ראוי בין כלל השיקולים שפורטו לעיל, מובילני למסקנה כי יש לפסוק לתובעת סכום גלובלי בסך של 200,000 ₪.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות, באמצעות נתבעת 2, לשלם לתובעת את הסך של 222,000 ₪ בצירוף 15.21% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של 715 ₪ בגין אגרת פתיחה.

הרקע לתובענה מונחת לפניי תובענה, אשר הוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן – "חוק הפלת"ד") בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לתובע (יליד ספטמבר 1953), בתאונת דרכים מיום 11.2.2015 (להלן- "התאונה"), במהלך אשפוזו בבית החולים תל-השומר בשל ארוע מוחי, עת שהובהל ברכב שנוע לבדיקה בחצר בית החולים, כשהוא ישוב על כסא גלגלים.

עוד נטען, כי מאחר והתאונה אירעה עת היה התובע בן 62 ומאושפז בבית חולים בשל ארוע מוחי, הוא מתקשה בתיפקוד היומיומי ונזקק לעזרת בני משפחתו וקרוביו, הרי שיש לפצותו בסכום גלובאלי בגין עזרת הזולת, הוצאות רפואיות וכאב וסבל לפי שיעור של- 30% ולכל הפחות בשיעור של- 10%, בהתאם לסמכות בית המשפט במקרה בו לא נקבעת נכות.

משכך, בסמכות בית המשפט לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל, ובילבד שהפיצוי שיקבע לא יעלה על 10% מהסכום המאקסימאלי, כאמור בתקנה 2(ב) ובזו הלשון: "לא היה הנפגע זכאי לפצוי לפי תקנת משנה (א) או שסבל נזק שאינו נזק ממון שאינו מכוסה על ידי אותה תקנה, יהיה סכום הפיצויים, הסכום שהוסכם עליו או שייפסק, ובילבד שהסכום לא יעלה על עשרה אחוזים מהסכום המאקסימאלי". עסקינן, בראש נזק המסור לשיקול בית המשפט, ומצריך הבאתם בחשבון של מכלול נסיבות המקרה הקונקרטי והשלכותיו על הנפגע.

...

אקדים ואבאר את מסקנתי, כפי שנתגבשה לאחר מחשבה רבה ועיון ממושך ומדוקדק בטענות הצדדים, בעדויות ובמסמכים, ולפיה - לא שוכנעתי בקיומו של 'קשר סיבתי' בין מצבו הנוכחי ומגבלותיו הנטענות של התובע, לבין אירוע התאונה.

מנגד, טען ב"כ הנתבעים כי אין מקום לפיצוי, שכן מדובר "בנזק מיוחד הטעון הוכחה בראיות של ממש", ובהעדרן - דין דרישות התובע להידחות.

משכך אני סבור, כי יש להעמיד את הפיצוי לתובע בגין ראש נזק זה על סך של – 3,000 ₪.

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק כי הנתבעים ישלמו לתובע בגין נזקיו, סך של – 3,000 ₪.

וכך נפסק: "כללם של דברים: אימתי ארוע בו נעשה שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה ושנגרמו בו ניזקי גוף, לא יחסה תחת כנפי הגדרתה של תאונת דרכים? התשובה: ככל שהיה מעורב בו אלמנט זר, אשר השכיחות למעורבותו באירועים מעין אלה נמוכה מאוד, ואינה גבוהה ממעורבותו בזירות אחרות. בהתקיים שני תנאים מצטברים אלה, ייראה הארוע כארוע נזיקין שאינו תאונת דרכים." בעניינינו העגלה היא גורם זר, שכיחות מעורבותה בתאונות בזירות אחרות היא מועטה מאוד.

בשים לב לכך, התאונה השנייה אינה תאונת דרכים כמשמעה בחוק ודין תביעתו של התובע בגין תאונה זו להדחות.

הנזק בתאונה הראשונה כאמור הצדדים חלוקים בתאונה זו בשאלת גובה הנזק בלבד.

בהיתחשב בכל זאת אני פוסק לתובע בגין כאב וסבל סך של 15,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

...

התוצאה לסיכום, בגין התאונה הראשונה, סה"כ נזקי התובע מסתכמים לסך של 31,050 ₪.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,366 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ, וכן החזר אגרה ראשונה בסך של 715 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

התביעה בגין התאונה השנייה נדחית ללא צו להוצאות.