תביעה בגין ירי של חיילי צה"ל בטענה שהיה ללא סיבה מוצדקת

עו"ד ארנון חקר את ראאד מחמוד ג'מיל שייח', ובחקירתו הנגדית אישר שהיה משפט זוטא בה טען שהיו חקירות ארוכות ושהרביצו לו (ראה: עמ' 2463, 2465, 2467 ו-2479-2480, הכל כמפורט ומצוטט בסעיף 24, עמ' 12-14 לסיכומי הנתבעים).

לעניין ההתיישנות – מביאים ב"כ התובעים את נוסח החלטת השופט שפירא מיום 27.12.04, ממנה עולה כי יש לתת לתובעים את יומם בבית המשפט ואין כל הצדקה למחוק או לדחות את כתב התביעה בשל היתיישנות (סעיפים 305-306 לתשובת התובעים), וכי החלטה זו חלוטה ולא הוגש בגינה בקשת רשות ערעור (סעיף 307 לתשובת התובעים), וכי חשבון הימים המדוייק מעלה שאין כל פער המצדיק קבלת טענת היתיישנות (סעיף 308 לתשובת התובעים).

ד"ר שקד מספר כי הוא, כעיתונאי, לאחר ארועי מינהרת הכותל, נסע לסקר ארוע שהיה בכניסה לרמאללה של ירי מסיבי של מנגנוני הבטחון במדים ושל פעילי תנזים לעבר חיילי צה"ל, וכבר אז הובע חשש בפיקוד מרכז לגבי מיתחם קבר יוסף ולגבי בית הכנסת ביריחו (ראה: סעיף 848, וכן הערה 1120, בעמ' 390 לחוות דעתו של ד"ר שקד).

על כל פנים, לעניין תיק זה, כותב ד"ר רוני שקד בסוף הפרק של חוות דעתו את הדברים הבאים (סעיף 855, עמ' 393): "עמדתי המקצועית, הנשענת על ניסיוני ובדיקותיי, היא שמכל הסיבות המפורטות בפרק זה בחוות דעתי בכלל – כמו גם בחוות הדעת ובתצהיר הנזכרים בפרק ההערות הכלליות לחוות הדעת – הירי לעבר קבר יוסף וסביבתו, ממנו נהרג החייל איתמר סודאי ב-26 בספטמבר 1996, הוא חלק ממימוש המדיניות המעשית והמוצהרת של הרש"פ ואש"פ. עמדתי המקצועית היא שמבחינה עובדתית, הרש"פ ואש"פ אחראים לירי זה". נב.6 התוצאה 3473.

...

תת פרק נח.6 (רצח ישראלית בפיגוע ירי בציר כיסופים שברצועת עזה (ת.א. 3258/09)) מאחר ובהחלטת חבות/אחריות עסקינן, אני קובע בזה כי ביחס ל-ת.א. 3258/09, כל הנתבעים, כולם יחד וכל אחד לחוד, אחראים בנזיקין לכל הנטען בכתב התביעה.

אני מחייב את הנתבעים כולם, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין בתיק זה בסך של 100,000 ₪.

אני מורה, אפוא, לרש"פ, אש"ף ויאסר ערפאת, כולם יחד וכל אחד לחוד, לשלם לב"כ התובעים סכום כולל של שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, רק עבור ההליכים עד שלב זה בלבד, סך של 5,545,000 ₪ (חמישה מיליון וחמש מאות וארבעים וחמש אלף ₪).

שלושת שוטרי מג"ב שהיו בארוע (יקיר אוזן, אורן איטח ויותם מיליס שדבריו הובאו לעיל) מסרו בהודעתם פרטים על השתלשלות הדברים וסרוב התובע ואחיו להזדהות וכן על תקיפת האחים את השוטרים כאשר השוטר גיא אחז בתובע על מנת לקחת אותו לניידת.

בע"א 9480/17 מדינת ישראל, המשרד לבטחון פנים נ' דנבר צבעים וציפויים 2002 בע"מ (נבו, 26.09.2019)‏‏ נקבע כי: "כאמור, סטאנדרט הזהירות הנוהג בדיני הנזיקין מחיל בתוכו אלמנטים אובייקטיביים לצד אלמנטים סובייקטיביים. בחינת היתנהלותו של כל נתבע, יהא זה רופא בחדר הניתוח, שוטר המתמודד עם הפרות סדר או לוחם אש הניצב מול דליקה, לעולם נעשית על פי נסיבות המקרה. השאלה המכריעה אינה אם היתנהלותו של הגורם הרלוואנטי גרמה לנזק, אלא אם הגורם הרלוואנטי יכול וצריך היה לפעול אחרת בנסיבות העניין" וכן: "בהקשר אחר נפסק בבית משפט זה כי "בבחינת פעולותיהם של גורמי הבטחון, על בית-המשפט להותיר בידי אלו שיקול דעת רחב באשר להפעלה הטקטית של כוחם. בחינתם השיפוטית של פעולות אלו, תוך קביעה כי פעולה פלונית עדיפה על פעולה אלמונית, יש להותיר למקרים בהם נהיר כי שיקול-הדעת היה מוטעה באופן קצוני" (דברי השופט א' א' לוי ברע"א 5203/08 מדינת ישראל נ' אגבאריה, [פורסם בנבו] פס' 6 (24.9.2009), שם נפסק כי ירי של חיילי צה"ל כלפי אדם שלא שעה לאזהרותיהם והתקרב למוצב, לא היתה רשלנית (ההדגשה הוספה – י"ע)).

אף אם התובע רק הניח את ידו על האקדח ולא שלף אותו כנטען, די היה בהדרדרות הארוע, סרובו של אדם חמוש להזדהות, הדיפתו את השוטרים וההתחמקות מהם – כל זאת כאשר ידו מונחת על אקדחו - כדי להצדיק ירי טייזר כאמצעי ההגנה הבטוח ביותר שהוביל לסיום הארוע ללא אבידות בנפש או נזק חמור יותר משאירע.

אחריות הנתבעת התובע טוען לאחריות הנתבעת לכך שהירי בוצע בנסיבות לא מוצדקות.

הקשר הסיבתי בין ירי הטייזר לפציעת התובע התובע ביקש בסיכומיו לטעון כי "אין מחלוקת" שהפגיעה בידו נגרמה עקב ירי הטייזר ואין זה משנה אם נגרמה עקב הירי עצמו או עקב הנפילה בעקבות הירי.

עם הגשת התביעה בחר התובע לייחס את הפגיעה בידו לנפילה מהאדנית בעקבות ירי הטייזר.

...

אין בידי לקבל את טענות התובע.

לא ברור כיצד ציפה התובע שהאירוע יסתיים ואולי לא בכדי התובע מתעלם כליל מסוגיה זו. אין בידי לקבל כי תגובת השוטרים להתנהלותו החמורה של התובע צריכה להיות אדישות, התעלמות וויתור לאזרח פורע חוק, נושא נשק, המסרב להישמע להוראות השוטרים, מסרב להזדהות, מתחמק מהם בכוח, הודף את ניסיונותיהם להגיע אליו וכל העת לכל הפחות מניח את היד על נשקו.

אשם תורם לטענת התובע יש לבחון האם הוא תרם לכך שהשוטר היורה ירה בו. כמפורט לעיל בפסק דין זה, אני סבורה כי לתובע יש אחריות מכרעת להידרדרות האירוע והסלמתו.

בנסיבות אלו אני מורה על דחיית התביעה.

מבוא וטענות הצדדים לפניי תביעה לפיצויים, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], בגין מותם ופציעתם של תושבים של הרשות הפלסטינאית בחבל עזה, בארוע ירי של כוחות צה"ל ברפיח, ביום 19.5.04, במסגרת מבצע "קשת בענן" (להלן: "הארוע").

בסיכומיהם טענו התובעים כי ניזקי הגוף מושא התביעה נגרמו עקב ירי פגזים מטנקים וטיל ממסוק [פרוטוקול, עמ' 53].

בהתקרבם לשכונת תל סולטאן, "מסיבה לא ברורה ומפתיעה, ללא כל אזהרה, הפגיזו אותם ב-4-3 פגזי טנקים וגם של מסוק. כתוצאה מאותה הפגזה, ניפצעו ונהרגו התובעים" [שם, עמ' 54].

לטענת התובעים, רשומה זו, והתיעוד הרפואי שצורף לתביעה, מבססים את הקשר הסיבתי בין ירי צה"ל לבין ניזקי הגוף מושא התביעה.

סבירותו של הירי כאמור לעיל, התקדמותה של התהלוכה לעבר החיילים, ולעבר זירת הלחימה במחבלים שבתל סולטאן, הוותה סיכון צבאי לחיי החיילים וללחימה במחבלים.

להשלמת התמונה אעיר כי בעיניין עדאלה [כלעיל בפיסקה ‎2, בפיסקה 14 בפסק הדין] נאמר, בנוגע לארוע הנידון: "נוסיף עוד כי לא ראינו להתערב גם בהחלטה ביחס לארוע פרטני, המובא בעתירה כדוגמא לטענה הכללית בדבר היתנהלות כוחות הבטחון, ארוע שבמסגרתו נהרגו אזרחים כתוצאה מירי פגזי טנק לעבר בית נטוש שלעברו היתקדמה תהלוכה של אזרחים פלסטינאים. כעולה מהעמדה המפורטת שמסרה המדינה בהקשר זה, הארוע תוחקר בכל דרגי הצבא והתחקירים הועברו לעיון הפרקליט הצבאי הראשי, אשר מצא כי מפקד הגדוד שגה שגיאה מקצועית באשר להקף הירי, אך ההחלטה על עצם ביצוע הירי הייתה מוצדקת בנסיבות שהתקיימו בשטח. הפצ"ר קבע כי הטעות בוצעה במהלך לחימה ובתנאי לחץ ואי וודאות, כאשר כוונת מפקד הגדוד הייתה דוקא למנוע פגיעות בנפש, ולפיכך הגיע למסקנה, שאושרה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, כי החלטתו השגויה של מפקד הגדוד לא הייתה בלתי סבירה באופן המצדיק נקיטה בהליכים פליליים נגדו". בעיניין עדאלה, ובבדיקת הפצ"ר והיועמ"ש שנזכרו לעיל, נקבע כי הייתה "טעות מקצועית" בהקף הירי, שלא עלתה כדי עבירה פלילית.

...

להשלמת התמונה אעיר כי בעניין עדאלה [כלעיל בפסקה ‎2, בפסקה 14 בפסק הדין] נאמר, בנוגע לאירוע הנדון: "נוסיף עוד כי לא ראינו להתערב גם בהחלטה ביחס לאירוע פרטני, המובא בעתירה כדוגמא לטענה הכללית בדבר התנהלות כוחות הביטחון, אירוע שבמסגרתו נהרגו אזרחים כתוצאה מירי פגזי טנק לעבר בית נטוש שלעברו התקדמה תהלוכה של אזרחים פלסטינים. כעולה מהעמדה המפורטת שמסרה המדינה בהקשר זה, האירוע תוחקר בכל דרגי הצבא והתחקירים הועברו לעיון הפרקליט הצבאי הראשי, אשר מצא כי מפקד הגדוד שגה שגיאה מקצועית באשר להיקף הירי, אך ההחלטה על עצם ביצוע הירי הייתה מוצדקת בנסיבות שהתקיימו בשטח. הפצ"ר קבע כי הטעות בוצעה במהלך לחימה ובתנאי לחץ ואי וודאות, כאשר כוונת מפקד הגדוד הייתה דווקא למנוע פגיעות בנפש, ולפיכך הגיע למסקנה, שאושרה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, כי החלטתו השגויה של מפקד הגדוד לא הייתה בלתי סבירה באופן המצדיק נקיטה בהליכים פליליים נגדו". בעניין עדאלה, ובבדיקת הפצ"ר והיועמ"ש שנזכרו לעיל, נקבע כי הייתה "טעות מקצועית" בהיקף הירי, שלא עלתה כדי עבירה פלילית.

על כן, דין תביעת הנזיקין שהגישו התובעים נגד מדינת ישראל, בגין אירוע מצער זה, להידחות.

התביעה נדחית.

כתוצאה מהירי, ניפצע חייל צה"ל באורח קשה, חייל אחר ניפצע באורח בינוני ושוטר מג"ב ניפצע אף הוא ונזקק לטפול רפואי ולאישפוז ממושך.

גם טענתו של העותר כי פער הענישה בינו לבין מוראד מגבש עילת "עוות דין" נדחתה, תוך שבית המשפט מציין כי הסיבה לפער בענישה נובעת מהעובדה שמוראד זוכה, מחמת הספק, מהאחריות לפציעתם של החיילים ואילו המבקש הודה בכך.

יתרה מכך, בא-כוח התביעה הצבאית אף הבהיר במועד הדיון כי התביעה לא תסכים לבקשה שכזו.

אולם, בעניינינו העותר לא הצביע על טעמים מוצדקים אשר היו עשויים להצדיק את השהוי שחל בהגשת הבקשה, מלבד טענה כללית כי לא ידע על פסק הדין בעיניינו של מוראד.

...

כן ציין בית המשפט כי דין הבקשה להידחות אף בשל העובדה שהעותר לא מיצה את הליכי הערעור.

דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות בהחלטתו של בית המשפט הצבאי לערעורים לדחות את הבקשה למשפט חוזר.

העתירה נדחית אפוא.

המדינה מזכירה כי הזמן והמקום היו רוויים בפעולות מלחמתיות ובנפגעים לחיילי המוצבים שבסביבה [ראו סקירת האירועים ב- בג"ץ 741/05 אלהמץ נ' התובעת הצבאית הראשית (7.1.2007) (להלן: "בג"ץ אלהמץ"), שבו נדונה הפרשה דנן בהקשר של עתירה לחייב את התביעה הצבאית לחקור חשד כי במוצב נהגו, בפועל, "הוראות פתיחה באש" בלתי חוקיות, בסטייה מן ההוראות הרשמיות].

הכוח ראה בה מטרה צבאית; משום שנוכח חדירתה דרך האיזור הבטחוני המיוחד לשערי המוצב, כשהיא נושאת תיק – היה בה, חרף היותה אזרחית וחרף גילה הצעיר, משום איום על חיי החיילים; בין על ידי פצוץ המטען שאולי חבוי על גופה או בתיקה, בין על ידי תימרון הסחה שיאפשר חדירת מחבלים למוצב ממקום אחר, בין על ידי "משיכת" חיילים אל מחוץ למוצב, לצורך חשיפתם לירי צלפים.

אולם, נניח שלאור ההיסטוריה הביטחונית המדממת של האיזור, וההתראות המודיעיניות, החיילים חשו בסכנת חיים מיידית עד כדי כך שראו צורך לירות מיד לעבר הדמות שהתגלתה על מנת לפגוע בה. שאלת הצדקתו של ירי כזה אינה עולה בעניינינו, משום שלא הירי הראשוני הזה הוא שפגע במנוחה.

גם במישור הנזק והקשר הסיבתי יש לומר כי מאבחנות החיילים בקשר מסתבר, מעבר למאזן ההסתברות האזרחי, שגורלה של המנוחה נחרץ עוד לפני "ווידוא ההריגה" של סרן ר' [שם, שורות 78, 80, 100 ו-152].

...

המסקנה כי החיילים נהגו שלא כדין משותפת, אפוא, לנקודות המבט של הוראות הפתיחה באש, של דיני הרשלנות ושל המשפט הבין-לאומי ההומניטרי.

לפיכך, דין תביעת הנזיקין בגין מותה הטראגי של המנוחה – להידחות.

התביעה נדחית ללא צו להוצאות.