את השליש האחרון של תקופת מאסרו ריצה המערער בהוסטל לאסירים משוחררים, ולאחר שעזב את ההוסטל הוא חזר להשתמש בחומרים ממכרים.
להערכת קצינת המבחן, אשר ערכה את התסקיר, המערער הוא בעל עמדות ותפיסות אנטי חברתיות, אשר חשוף מגיל צעיר למעורבות עבריינית, וסובל מהתמכרות לחומרים פסיכואקטיביים.
סקירת הפסיקה בעבירה לפי סעיף 402(א) מלמדת, לטענת המערער, כי נקבעו מיתחמי ענישה הנעים בין 6 חודשי עבודות שירות ל-3 שנות מאסר לריצוי בפועל, כאשר המיתחם שנקבע על-ידי בית משפט קמא "אופייני יותר למקרי שוד חמורים יותר, בהם הופעלה אלימות קשה יותר". אשר לעונשו של המערער בתוך המיתחם, נטען כי בית משפט קמא לא נתן כל משקל לנסיבותיו האישיות הקשות מאוד של המערער, ואף החמיר מעבר לעתירת התביעה שביקשה להשית על המערער עונש המצוי בשליש העליון של המיתחם שייקבע.
דיון והכרעה
ידועה ומוכרת ההלכה, לפיה ערכאת העירעור לא תיטה להתערב במידת העונש שנקבעה על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקום שבו מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים, או כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין (ע"פ 4498/14 גרידיש נ' מדינת ישראל (13.5.2015); ע"פ 2358/14 טופז נ' מדינת ישראל (21.5.2014); ע"פ 5323/12 אבו ליל נ' מדינת ישראל (17.6.2014); ע"פ 7702/13 כהן נ' מדינת ישראל (29.5.2014)).
עד מיהרה החל לעשן סמים, מן הקל אל הכבד, הממכר והמשבש את הדעת.
...
במצב דברים זה, בחן בית משפט קמא את האפשרות לסטות לחומרה ממתחם העונש ההולם שנקבע על ידו, לאור עברו הפלילי המשמעותי של המערער, אך לבסוף הוא החליט להימנע מלעשות כן. לצד הקולא, ציין בית משפט קמא את נסיבות חייו הקשות של המערער, אך בשים לב לחומרת העבירה ולתוצאותיה הקשות, סבר בית משפט קמא כי יש לתת לשיקול זה "משקל נמוך יחסית". לאחר זאת, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי זהו המקרה המתאים שבו יש להטיל עונש המצוי ברף העליון של המתחם, ולפיכך גזר על המערער 5 שנות מאסר לריצוי בפועל, תוך הפעלה במצטבר של 8 חודשי מאסר על תנאי, שהיו תלויים ועומדים נגד המערער.
לאחר שעיינתי בגזר דינו המפורט והמנומק של בית משפט קמא, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי גזר דינו של המערער אינו חורג, ובוודאי שלא באורח מהותי, מרמת הענישה המקובלת בעבירות כגון דא, ולפיכך אציע לחבריי לדחות את הערעור.
כאמור, הערעור נדחה, אך שערי תשובה לא ננעלו, ודרכי שיקום פתוחות ומייחלות.
