תביעה בגין השתלטות על רכוש משותף בין שכנים

אמנם היא לא הכחישה כי אמרה את הדברים המיוחסים לה, אולם היא שבה והדגישה כי הם נאמרו תוך סערת רגשות קשה בה היא הייתה נתונה לאחר שהתובעים התגרו בה, תקפו אותה ועלבו בה. כן היא ציינה כי יש לה סיכסוך קודם עם השכנה עליזה העדה מטעם התובעים, וכי האחרונה מנצלת את ההליך כדי לנקום בה. בנוסף, טענה הנתבעת כי התובעים הישתלטו על הרכוש המשותף בבניין בו מתגוררים הצדדים, הטרידו אותה וחדרו לפרטיותה.

ברוח זו פסקה כב' השופטת ח' ינון בת.א. 16294/08 גולדינגר נ' תמרי (19.11.2009) (פסקות 46-48), בתובענה שגם עניינה היה בריב בין שכנים, ודבריה מתאימים כאילו נאמרו לענייננו, כי: "ניבולי פה ונאצות מן הסוג העומד כאן לדיון, הנאמרים בנסיבות כגון אלה במקרה שבפני, קרי, במסגרת ריב שכנים, אינם מובנים, לדידי, בדרך כלל כאמירה עובדתית על ידי 'האדם הסביר'. ככאלה, מעידים הם יותר על אומר הדברים, מאשר על נשוא הדברים. על פי עדויות הצדדים, הרי שאף אחד מן הנוכחים בארוע, לא טען כי הבין את הדברים שנאמרו כמבטאים אמת עובדתית בכל הנוגע, כביכול, לפעילותה של התובעת במעונה.

...

לסיכום, מקום בו, בשעת כעס ובמהלך ריב , הטיחה הנתבעת קללות מכוערות בתובעים, הרי שאין לראות בהם משום לשון הרע וזאת הן משיקולי מדיניות משפטית והן לאור הנסיבות בהן הם נאמרו.

הדברים שנאמרו מפי הנתבעת ראויים לגינוי וחרף סלידתו של מותב זה מתוכן הדברים, הרי שאין לראותם בהם משום "לשון הרע". סוף דבר על יסוד כל המפורט לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪.

הצדדים והתביעה תביעה בין שכנים בבניין ברחוב יוסף קארו בביתר עילית.

מאחר שהונחה תשתית ראייתית מספקת לכך שהבנייה הושלמה בשנת 2003, יש לדחות את התביעה מחמת היתיישנות בכל הקשור לנזקים שהתגבשו עד לשנת 2010.

הישתלטות על הרכוש המשותף ? התובע טען שהנתבע השתלט על גג הבניין כולו תוך מניעת גישה לדוודים משאר דיירי הבניין, אף שמדובר ברכוש המשותף.

...

יודגש שהתובע טען בסיכומיו שיש לאפשר לו ולשאר הדיירים גישה לדוודים ולצנרת הגג, אך התובע הגיש תביעה בלא שהצטרפו לתביעה דיירים אחרים ואלה אף לא העידו, והדבר תומך במסקנה לפיה התובע ידע שאלה לא יתמכו בגרסתו ובטענותיו.

מסקנה זו מתבקשת גם לנוכח עדות הנתבע לפיה:"התובע הוא זה אשר התעקש שהכניסה לדירה שלי לא תהיה היכן הכניסה לדירה שלו ותהיה ממוקמת במקום שהיא עכשיו"(סעיף 42 לתצהיר), שדי בה כדי לאיין מניה וביה את הטענה לירידת ערך.

לפיכך, יש לדחות את התביעה בגין ירידת ערך.

סוף דבר התביעה נדחית ברובה, למעט באשר לחלק מראש הנזק של נזקי רטיבות.

התובע טוען עוד, כי הנתבעים רמסו ברגל גסה את פסק הדין שניתן כנגד הנתבע 2 ביום 5.3.2008 במסגרת ת"א 6162/06 ורמסו את חוק התיכנון והבנייה וחוק המקרקעין המשותפים וחוק הגנת הפרטיות, ובחודש מרץ 2015 בנו שיש וארונות בפרוזדור המשותף לשימושם הפרטי בכדי להשתלט על הרכוש המשותף ולקבוע עובדות מוגמרות.

יחד עם זאת, במהלך השנים שחלפו ממועד פסק הדין, הנסיבות השתנו והיחסים בין התובע לנתבע התקרבו כדי יחסי שכנות וחברות.

דיון והכרעה השאלה הטעונה הכרעה בעניינינו הנה, כאמור לעיל, האם התובע זכאי לדמי שימוש ראויים חרף הסכמתו לעבודות נשוא התביעה ? לאחר עיון בכתבי הטענות, ובמכלול החומר המצוי בתיק בית המשפט לרבות בתצהירים ולאחר ששמעתי את העדויות ובכלל זה את סיכומי הצדדים, מצאתי לנכון לדחות את התביעה, הואיל ולא הוכח גובה הנזק או ליתר דיוק שווי דמי השמוש הראויים לו טוען התובע ודי בכך בכדי לדחות את תביעתו, ואנמק; עול ההוכחה הוא על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". התובע לא פירט מהו המקור הנורמאטיבי מכוחו הוא תובע, ורק במסגרת סיכומיו ציין, כי המקור הנורמאטיבי הנו חוק המקרקעין, כאשר בסעיף 33 לחוק המקרקעין תשכ"ט -1969 (להלן: "החוק") נקבע : "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השמוש". לא למותר לציין בעיניין זה כי הזכות לתביעה בגין דמי שימוש ראויים מעוגנת אף מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, כאשר בסעיף 1 לחוק נקבע : " (א) מי שקבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

בעיניין זה, יאים גם הדברים שנפסקו בת"א (שלום-ראשל"צ) 60399-01-15 גבריאל סייג נ' ערן שפר ואח' ( 12.4.20) : " התובע לא טען מהו המקור הנורמאטיבי עליו מבוססת תביעתו לדמי שימוש ראויים. ניתן לסבור כי תביעה לדמי שימוש ראויים עבור שימוש במקרקעין משותפים בסיסה בסעיף 33 לחוק המקרקעין הקובע: "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השמוש.". אלא שסעיף 56 לחוק המקרקעין קובע שהוראות פרק ה' לחוק המקרקעין, בו נכלל סעיף 33, לא יחולו על הרכוש המשותף (ראו גם עשא (ת"א) 34162-05-19 ראובן צבעוני נ' נציגות הבית המשותף רח' שלום עליכם 18, חולון [פורסם בנבו] (31.10.19)).

...

למקרא חוות הדעת שנערכה על ידי התובע בעצמו, נראה כי זו אינה מבוססת דיה, לא נערך במסגרתה דיון מקצועי על בסיס מה נקבעו דמי השימוש הראויים, לא פורט שטחו של השטח המשותף, נשוא התביעה, הכיצד הגיע התובע למה שהגיע בחוות דעתו, לא בוצע ניתוח של עסקאות קודמות וכיוצ"ב. המסקנה של חוות הדעת צריכה להיות מבוססת ומוכחת בראיות, אך זה לא נעשה ונראה כי חוות הדעת מתייחסת לשורה התחתונה בלבד, מבלי לבסס או לערוך דיון מקצועי בנזק או בשווי דמי השימוש הראויים.

בסיכומו של דבר, ומבלי להתייחס לטענות נוספות שהועלו על ידי הצדדים, הרי שדי באמור לעיל בכדי לדחות את התביעה, שכן גם אם היה מוכיח התובע כי הוא זכאי לדמי שימוש ראויים, מה שאיני קובעת, הרי שהוא לא הוכיח מה שווים של אלו.

בסיכומו של דבר, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 4,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל התובע, שאם לא כן, סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

על כן, טען, באשר התביעה דנן הוגשה על יסוד קביעת המפקחת בהחלטתה בתביעה הראשונה מיום 24.7.17 לפיה תביעה בגין "נזקים שנגרמו לתובעים עקב ביצוע הבדיקות בדירתם אינה בסמכותה", אין ולא היה מקום להגישה גם נגדו, שכן לא היה צד להליך בפני כב' המפקחת.

הפירסום השלישי אהרון הפנה בסעיף 9ט לכתב התביעה שכנגד לציטוט מכתב שמיכאל וצביה שלחו אליו עם העתק לכל הדיירים ביום 25.7.18 בו ייחסו לו פברוק פרוטוקול שקרי, שקרים, מריבות עם שכנים, חסימה והשתלטות על רכוש משותף, והזהירו אותו ש"חייך יהפכו לבלתי נסבלים".

...

טענות הנתבעים הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי דין התביעה להידחות על הסף ככל שנוגעת למיכאל וצביה וזאת בהיעדר יריבות שכן אינם חתומים על הסכם המכר ואינם בעלי הזכויות בדירות בבניין, ומכאן שאין למי מהם עילת תביעה נגד מי מהם.

ביהמ"ש קובע שלאחר שמיעת הראיות, הוא הגיע למסקנה המצערת שלגבי הליך זה יפים דברים של ביהמ"ש המחוזי שכתב בעניין ע"א 45463-05-22 לנגר ואח' נ' פסטרנק ואח' (פורסם בנבו) כלהלן: "נקבע כי מרבית הטענות, גם אם היו מוכחות, הינן תיאור של חיכוכי שכנים, מעשים של מה בכך, זוטי דברים, שבדרך שבשגרה נמנעים מראש או נפתרים בשיחה או לכל היותר מלובנים בזמן אמת בפני המפקח על הבתים המשותפים.

ביהמ"ש קובע שהתביעות מקזזות זו את זו לנוכח כל האמור לעיל, ביהמ"ש קובע שהתביעות בסכומי עתק, שיש לקבל רק חלק זעיר מהן, מקזזות זו את זו ולכן אין מקום לחייב מי מהצדדים.

סוף דבר ביהמ"ש קובע שהתביעה והתביעה שכנגד מקזזות האחת את השנייה.

מנגד, התביעה שכנגד הוגשה בגין פרסומים שונים נטענים שפירסמו התובעים בחודש אפריל 2021, שבהם אמרו התובעים לגורמים שונים שהנתבע "זורק מסמרים ונעצים וברגים מדירתו לכיוון הגן על הילדים" ושבהם התובעת 1 "צעקה לעבר התובע ובן זוגו בפני הורים, שכנים, ילדי הגן והצוות: 'הומואים מסריחים', 'הומואים מפיצי מחלות', 'אשכנזי מסריח', ועוד" (להלן – "פירסומי התביעה שכנגד").

מיטרדי התביעה שכנגד כמפורט מעלה, התביעה שכנגד בגין המטרדים נחלקת לשלושה סוגי מטרדים שונים: מיטרד רעש - בכך שהתובעים השמיעו בגן הילדים בשעות הבוקר המוקדמות (בעיקר בימי שישי בשבוע) מוזיקה רעשנית במיוחד; מיטרד החיתולים - בכך שהתובעים הניחו בתיבת הדואר של הנתבע, על דלת דירתו ואף בהשלכה פנימה דרך חלון הדירה חיתולי תנוקות "עמוסי צואה ושתן ומצחינים"; ומטרד הרכוש המשותף - בכך שהתובעים הישתלטו על הרכוש המשותף בבניין והניחו ואחסנו בו חפציהם, באופן השולל מיתר דיירי הבניין לעשות שימוש מלא וחופשי באותו רכוש משותף.

צפיתי בכל הסרטונים שהגיש הנתבע להמחשת הרעשים הנטענים, ולא שוכנעתי, עפ"י התרשמותי שאינה מחליפה או מייתרת הצורך בעדות מומחה, שיש בהם לבסס את תביעתו בגין מיטרד הרעש.

הנתבע מייחס לתובעים מעשה מכוער ושפל, שבמערכת יחסים רגילה בין שכנים קשה להעלותו על הדעת, אך נוכח האיבה המצערת שהתפתחה והתקיימה בין הצדדים, לא ניתן לומר שהמעשה המיוחס לתובעים הנו בלתי סביר בעליל, ובאותה מידה לא ניתן לומר בנסיבות חריגות אלה שהעללת מעשה כזה מצד הנתבע על התובעים אינה בלתי סבירה בעליל גם היא.

...

לאחר ניתוח מכלול הטענות והראיות, באתי למסקנה לפיה לא עלה בידי הנתבע להוכיח טענתו זו, ולפיכך דין התביעה שכנגד גם בגין מטרד החיתולים להידחות.

סיכום התביעה שכנגד – נדחית.

התביעה העיקרית – מתקבלת חלקית.