תביעה בגין הפרת חוזה שכירות והתנהגות אלימה

לפיכך, טוענת התובעת, כי הנתבע לא מילא אחר חובותיו כמפורט בהסכם השכירות בין הצדדים, לא שילם את חשבון החשמל והדבר מהוה הפרה יסודית של ההסכם וכן היתנהל בחוסר תום לב שלא בהתאם להוראות סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973.

לאחר קבלת כתב התביעה החלה התובעת להגביר את היתנהגותה האלימה כלפי הנתבע והוא הגיש נגדה תלונות במישטרה.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בכתבי הטענות על נספחיהם, שמיעת העדויות, ועיון בסיכומי הצדדים, עולה כי במקרה דנן, דין התביעה להידחות.

לאור כל הנימוקים לעיל, התביעה נדחית בזה.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ (כולל מע"מ), וזאת בתוך 30 יום מהיום.

לטענת התובעת, הנתבעת ובעלה חבים בתשלום דמי שכירות בסך של 35,980 ₪ לתקופה שמחודש מאי 2020 ועד ליום 17.1.21; סך של 64,750 ₪ בגין ימי האיחור בפנוי המושכר, על פי חישוב של 250 ₪ לכל אחד מימי האיחור בפנוי; פיצוי מוסכם של 10,000 ₪ בגין הפרת הסכם השכירות, לפי סעיף 19א להסכם; ועד בית בסך כולל של 2,880 ₪, הוצאות משפטיות בגין תביעת הפינוי והליכי הוצל"פ בסך של 17,384 ₪ ואגרות בגין הליכים אלה בסך של 1,459 ₪.

הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי הנה אם חד הורית לשני קטינים שסבלה מאלימות, עולה חדשה מרוסיה, שאינה דוברת עברית, לא הבינה את תוכן הסכם השכירות, ובכלל זאת את גובה הפצוי המוסכם.

הנתבע מוסיף, כי יש להיתחשב בסבירות היתנהגות הנפגע מההפרה, ובשעה שהתובעת השתהתה, ולא נקטה בהליך פינוי, אלא בחלוף שבעה חודשים ממועד הפסקת תשלום דמי השכירות, מבלי הסבר לכך – אין להטיל מחדל זה לפתחם של הנתבעים והיה עליה לפעול לצימצום הנזק.

...

לאור האמור, אני סבורה כי יש מקום להתערב בשיעור הפיצויים המוסכמים, על דרך הפחתתם ולא ביטולם.

אשר לשיעור ההפחתה, לאחר שבחנתי הוראות הסכם השכירות, טענות הצדדים בכתבי הטענות וכפי שנטענו בפני בדיון ובסיכומים, בשים לב לפסיקת בתי המשפט במקרים דומים, אני סבורה כי יש להעמיד את שיעור הפיצוי המוסכם לאחר הפחתה של 50% מהפיצוי היומי, על הסך של 125 ₪ ליום, במכפלת 229 ימים, ובסך כולל של 28,625 ₪.

עמד על כך כב' השופט גולדברג בדעת הרוב: "גם בהנחה, כי יש להחיל את הוראותיו של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) על חוזה שכירות בתקופת השכירות הסטאטוטורית, הרי משתובע בעל הבית פינוי על-פי העילה שבסעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התרופה, שהוא מבקש עקב הפרת החוזה, היא אכיפת אותו סעיף שבתנאי השכירות, שקובע את זכותו לתבוע את פינוי המושכר בשל אותה הפרה (ידין, בספרו הנ"ל, בעמ' 59). כיוון שלא בתרופה של ביטול החוזה עסקינן אלא, כאמור, בתרופה של אכיפת התנאי האמור שבתנאי השכירות (ואכן ברור הוא, כי אכיפה ובטול הם תרופות חלופיות, שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת), אין לסעיף 6לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) כל תחולה לענייננו. שכן שאלת יסודיות הפרת החוזה על-פי סעיף זה מתעוררת רק לעניין תרופת הביטול, ואילו "לעניין אכיפת החוזה ולענין הפיצויים אין נפקא מינה אם הפרת החוזה היתה יסודית או לא" (ידין, שם, בעמ' 68).

בכלל זה יש לעמוד על טיב המושכר; מהות ההפרה; היתנהגותו של הדייר; היתנהגותו של המשכיר; גודל המושכר; מצבו הכלכלי של הדייר, ועוד (ע"א (מחוזי ת"א) 24378-12-16‏ רינה רז אדרעי נ' אסתר יעקובוף (נעמת נג'ד) (פורסם בנבו, 05.12.2017) (להלן - עניין אדרעי)).

בעיניין יניב נפסק כ-50% משווי חלקו של הדייר המוגן בדמי המפתח בנסיבות שבהן הדייר אולץ לעזוב את המושכר מחמת היתנהגות אלימה כלפי בעל הבית.

...

נוכח כל האמור, אני קובע כדלקמן: הנתבעים נטשו את המושכר ולפיכך התובעת זכאית לפינוי הנתבעים מהמושכר.

פינוי הנתבעים מותנה בכך שהתובעת תשלם לנתבעים פיצוי בסך של 447,500 ₪ אשר מהסכום האמור יופחתו דמי השכירות שהופקדו בידי ב"כ הנתבעים ואלה יושבו לנתבעים (הואיל ומדובר בדמי שכירות עבור התקופה בה הנתבעים המשיכו לתפוס חזק המושכר ולהפעיל בו עסק).

נוכח התוצאה אליה הגעתי ובהתחשב ובמכלול הנסיבות, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

התובעת צרפה הסכם שותפות נספח 1, חוזה שכירות נספח 2 מתאריך 14.2.22 בין אבינועם ואורן השקעות נדלן בע"מ, הסכם שכירות בין הנתבע לבין התובעת מתאריך 14.6.22 נספח 3 לפיו המשכיר/הנתבע משכיר לשוכרת/התובעת שני מטר מהמושכר לתקופה של 4 שנים ו-9 חודשים בתמורת דמי שכירות חודשיים של 258 ₪, הסכם פשרה בין התובע לבין הנתבעת מתאריך 14.6.22 נספח 4 , מסמכים לגבי הקמת העסק והתכתבויות, אישור בדבר קבלת 23 שיקים מהתובעת בגין שכירות, קבלות בגין מוצרים ומסמכים של הקמת עסק מול חברות.

הנתבע טען כי התובעת לא עמדה בהבנות אלה, לא שילמה והביאה קרטונים סגורים מבלי לסדרם, גרמה למיטרד במספרה ולאחר שנאותה להגיע ולסדר את המוצרים, נעלמה לתקופה של 4 חודשים מבלי להגיע/למכור/לשלם/ לשאת בנטל הכלכלי או בהתחייבויותיה עד שהגיעה בחודש נובמבר בלווי חברתה, החלה להעמיס ללא הבחנה ציוד קוסמטי לרכבה הן שלה והן של הנתבע, תוך צעקות והתנהגות אלימה באומרה כי מדובר במוצרים שלה ומאשימה את הנתבע שהוא גנב ועוד שלל קללות מול הלקוחות שנכחו במקום.

הנתבע מבקש לחייב את התובעת בסכום התביעה בגין עוגמת נפש והאיומים שעבר , כולל הפרת ההסכם, גרימת נזק לכיור ולאינסטלציה, גניבת מוצרים, פגיעה בשמו הטוב ונזק כלכלי בתזרים ההכנסות.

...

באשר לטענות הנתבע בתביעה שכנגד כי התובעת הפרת את הסכם הפשרה , גרמה נזק לכיור ולאינסטלציה, גנבה מוצרים, ופגעה בשמו הטוב וגרמה לו נזק כלכלי בתזרים ההכנסות, לאחר עיון בטענות הצדדים ובכל החומר שבתיק ולאחר שמיעת הצדדים והעדים , הגעתי למסקנה כי הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה ולא הוכיח את התביעה שכנגד.

מאחר ולפי הסכם הפשרה, הנתבע השיב לתובעת סכום של 40,000 ש"ח בגין ההשקעה שלה, ולתיק צורף אישור העברה שאותו התובעת לא הכחישה, הרי בכך התובעת קיבלה את עלות ההשקעה לרבות בכיור ומשכך, הכיור עובר לבעלות הנתבע אולם, משלא הוגשה כל אסמכתא לגבי עלות הכיור ולא הוכח מה גובה הנזק שנגרם , התביעה בגין הכיור נדחית.

סוף דבר : התביעה נדחית והתביעה שכנגד נדחית.

לאחר הגשת התביעה על ידי דריה, הגיש אריה ואישתו, גב' שוש פרא, תביעה כנגד דריה ובן זוגה איוון, בין היתר בגין הפרת הסכם השכירות, הגשת תלונות שוא במישטרה, תקיפה ואיומים.

אריה העיד כי הכתבה באתר פוסטה הביאה לידיעת הציבור את קביעות בית המשפט בפסק הדין בכפר סבא, המציגות אותו כמטריד מינית וכמי שמיתנהג באלימות, תוך ציון שמו המלא ומקום מגוריו, וכי אנשים ביישובו נחשפו לפירסום.

...

דריה טענה, מנגד, כי בית המשפט קמא צדק, כי אין להתערב בקביעותיו ודין הערעור להידחות.

לאור האמור, אני סבורה כי הוכחה עוולה בהתאם לחוק איסור לשון הרע ולא הוכחה כי מי מההגנות הנטענות עומדת לנתבע.

מנגד, הבאתי בחשבון כי עסקינן בפניה לרשות מוסמכת המורגלת בקבלת תלונות, ושיש בידה הכלים לבחון תלונות או התנגדויות המוגשות לה, כי לא מדובר בפרסום בתפוצה רחבה אלא באופן ממוקד, וכי בסופו של דבר לא חל עיכוב בקבלתה של דירה ללשכה.

לאור כל האמור לעיל, ובמכלול השיקולים הרלבנטיים, מצאתי לחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך של 15,000 ₪.