תביעה בגין הפרת חוזה ועסקאות חד פעמיות

השופט (כתוארו אז) ברק סבר כי סבירות הזמן נקבעת על-פי המטרה העומדת ביסודה וכי הזמן הסביר לא נועד אך לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו, להפיק רווח סביר מהעסקה ולהתארגן לסיום ההסכם תוך חפוש עסק אחר תחתיו, אלא גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלה.

בנסיבות אלו, יכול היה הנתבע להסיק כי אין מדובר בעיסקה מתמשכת, אלא ברכישה חד-פעמית או ברכישות ספורדיות, כל אימת שיעלה הרצון מלפני התובע.

כל שנכתב בכתב התביעה בנוגע לניזקי התובע עקב הפרת ההסכם על-ידי הנתבע הצטמצם לאמור בסעיף 50: "נזקיו של התובע הנם כבדים עקב היתנהגותו של הנתבע כמפורט לעיל. תחשיבי הנזק כוללים הפסדי רווחים מיידיים ועתידיים ולצורך הגשת התביעה מיידית עומדת התביעה ע"ס של 500,000 ₪. התובע שומר לעצמו את הזכות להגדיל את סכום התביעה לאחר קבלת תחשיבי נזק מדויקים שמבוצעים בימים אלה ע"י משרד רואי חשבון". על אף האמור בסיפא של סעיף 50, התובע מעולם לא הגיש תחשיב או חוות דעת של רואה חשבון או מומחה אחר.

...

המסקנה הינה שלא הוכח גובה הנזק הכספי הנטען.

אשר על כן, התביעה נדחית.

הנני מחייב את התובע לשלם לנתבע שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 29,250 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

כאמור בדיון שהתקיים בפניי לא נחקר המצהיר, מטעמים משפטיים, יחד עם זאת הצדדים הפנו לחקירת המצהירים מטעם שני הצדדים בדיון מיום 17.06.2013, הבקשה לביטול עיקול זמני שנדונה בפני כב' הרשם ביטון והוזכרה קודם, ומהוה בשלב זה חלק מן החומר שכמובן ניתן להסתמך לעת זו. ככלל, ובהיתחשב בכללי השלב הדיוני, שמקלים עם מבקש בשלב זה, ובכפוף למסירת גרסה מפורטת וסדורה, שלא נסתרת בחקירה או מכלל הבקשה, ניתן לתמצת את המחלוקת האמיתית שבין הצדדים לשאלה עיקרית, שהיא, על רקע ביטולו של הסכם התיווך/שיווק משנת 2007, וכאשר בין חתימתו לביטולו נחתם הסכם מכר של עיקרו של המבנה בתיווך התובעים, וכאשר תמורת אותה עסקת מכר היתה תלוית קיום שוכרים במבנה שיוקם ונמכר, ותשלום התמורה בגין העסקה נדחה בסופו של יום לשנת 2012 , האם בשל ביטול ההסכם אין המשיבים זכאים לתמורה כלשהיא, ואם כן האם זכאים לתמורה החוזית שקשורה גם לפעולות שיווק מתמשכות, או לתמורה מופחתת, בערכי שכר ראוי ובגין עסקת מכר חד פעמית, והאם זכאית המבקשת לקזז נזקים שנגרמו לטענתה, בשל הפרת הסכם השיווק וביטולו, מאותה תמורת שכר ראוי, שיכול ומגיע, בגין עסקת המכר הראשונה לחברת כלל.

אין מדובר בעניינינו בחסר חוזי הדורש השלמה, גם על פי פרשנות לפי כלל נסיבות החוזה עובר לכריתתו ולאחריה, לא ראיתי שעובר לכריתה אומד דעת הצדדים במקרה של מכר מהיר כפי שנעשה, ולגבי חלקו הארי של הבנין, וכאשר בהמשך ותוך זמן קצר מבוטל הסכם השיווק, שיעור העמלות הקבועות בו הופכות לבלתי רלוואנטיות או נתונות למשא ומתן מחודש לכיוון של הפחתה או התאמה לשכר ראוי, פירוש זה מתחזק בודאי נוכח היתנהלות הצדדים לאחר ביטול ההסכם ועד סוף 2012 וסגירת העיסקה כאשר המחלוקת בעיקרה בקשר לבונוס הקשור לעיסקה הראשונה, ויתכן שמהותי יותר בקשר לעיסקה השניה, אך ברור שבסוף 2012 וכאשר כל המשתנים הנדרשים לאורך ציר הזמן כבר ידועים לצדדים, היתה הסכמה לתשלום יתרת עמלה כוללת בסך של כ- 1.2 מיליון ₪ ולפי המסמכים לא גובשה להסכמה כוללת לא בשל הסכום האמור, אלא בשל מחלוקת על מספר תשלומים התביעה שכנגד כאמור לעיל, הנתבעת טוענת שמכל חיוב שייקבע שחייבת בו, יש לקזז את הנזקים שגרמו לה התובעים בהפרת הסכם השיווק, יש לדחות הטענה, שכן, הטענה הועלתה לראשונה, בצורה רצינית, רק כשהוגש הבר"ל, ולאחר מכן התביעה שכנגד.

...

התביעה הוגשה בראשיתה לבית המשפט המחוזי בת"א, ולאחר שעוכבו בה ההליכים שם, ניתנה החלטתי ביום 23.7.15, שתידון כתביעה נגדית בתיק כאן.

התביעה הנגדית שהוגשה על ידי הנתבעת נדחית.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בגין קבלת התביעה המקורית בעיקרה, ודחיית התביעה הנגדית בסך של 17.55% מן הסכום שנקבע לעיל לתשלום.

כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים בגין הוצאות דיון סך 75% מסכום האגרה ששולמה בתיק על ידי התובעים ובצרוף הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומה ועד התשלום בפועל.

מתי אם כן, עשוי שיקול מפלה להוות שיקול עינייני, שעל יסודו רשאי מתקשר פוטנציאלי בחוזה – לפרוש ממשא ומתן? זו, הלכה למעשה, המחלוקת העיקרית בתביעה זו. לבירורה נעבור עתה.

האם מדובר בחוזה הדורש שירות אישי או ביצוע אישי שלו – ככל שהביצוע והשירות אישיים, ודורשים מעורבות של בעל החוזה עצמו, כך ממש, עשוי הדבר להקנות משקל גדול יותר לשיקולי האוטונומיה (וראו, להשוואה, את סעיף 3(1) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970).

בהקשר ספציפי עם חוזה המתייחס לדירה: ניתן להבחין בין חוזה שכירות, הדורש מערכת יחסים מתמשכת בין בעל הדירה ובין הדייר, ובין חוזה למכירת הדירה, שם בעל הדירה מבקש "להתפטר" מהדירה, ובמימוש העסקה, הצדדים "מתנתקים" האחד מהשני (בדומה לעסקה חד פעמית שאין עימה מערכת יחסים או צרכים עתידיים של בעלי החוזה).

...

קיומם, או העדרם, של אלמנטים נוספים לפרישה – האם קיימים שיקולים נוספים שהנחו את הצד הפורש, ושעשויים להיות בעצם לגיטימיים, וההפליה הוא נימוק "נלווה". מהכלל אל הפרט בחינת מבחני עזר שהוצגו לעיל, על נסיבות המקרה דנן מביאות למסקנה, כי אין לקבל את התביעה.

כך גם, בחרה הנתבעת לטעון בכתב ההגנה טענות שלא זכרו לכל עדות תומכת או אסמכתאות אחרות, ולמעשה בכתב הגנתה ניסתה "להתחמק" מהקביעה כי מדובר בהפליה, אף שבסופו של דבר הודתה בה, הן בכתב ההגנה, והן – ובמיוחד – בעדותה; בהקשר זה גם חשוב לציין, כי ספק עד כמה יש לתת משקל לטענת הנתבעת, כי בשל אופי השכונה – יש לפרש את פרישתה בצורה לגיטימית.

התביעה נדחית אפוא, ללא צו להוצאות.

תביעה להשבת כספים שקבלו החברות הנתבעות מהתובעת במסגרת עסקה להזמנת כפפות חד פעמיות.

נטען כי ההזמנה מעולם לא סופקה לתובעת למרות שהתובעת שילמה מקדמה בסך 1,345,000 ₪ כולל מע"מ. כמו כן התבקש פיצוי בגין הפרת החוזה.

...

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כב' הרשם הבכיר שרון קרן) מיום 2.11.22 בת"א. 41232-07-22 ולפיה נעתר בית משפט לבקשת המשיבה – הנתבעת 1 לביטול עיקול זמני שהוטל על נכסיה.

לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות לגופו מהנימוקים כדלקמן: א) ערכאת ערעור תתערב רק במקרים חריגים ביותר בהחלטת הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, וזאת לאור יכולתה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים וממכלול הראיות שהובאו בפניה.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

לשיטתה, מאחר שהתביעה היא חוזית, היה מקום לדחותה משום שמעולם לא נערך הסכם בין אחוזת עדי לבין שיש אלוני בקשר להספקת סחורה לפרויקט.

אחוזת עדי הפניתה לכך שבית משפט קמא נימק את הכרעתו בכך שקבע שעסקינן "בעיסקה מסחרית חד פעמית ולא בהסכם סטנדרטי" אולם, טענה זו לא נטענה על ידי שיש אלוני.

כמו כן, בצדק בית המשפט קמא קבע כי ביחסים הפנימיים שבין אחוזת עדי לבין נחום, נחום חייב לשפות את אחוזת עדי, בהעדר הרשאה מפורשת ראו: ע"א 10489-09 א.נץ ניהול ואחזקות בע"מ נ' אלוף, פסקות 27 – 28 (6.9.11); ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799 (1994): "אם צד שלישי סביר היה מסיק מהיתנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע את אותה פעולה משפטית אחרת, הרי שקמה התחייבות ישירה בין השולח לבין הצד השלישי. מובן כי במערכת היחסים הפנימית בין השולח לשלוח אפשר שארעה הפרה חוזית, שאז "זכאי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה" (סעיף 9(א) לחוק השליחות).

...

לכן, דין ערעורה להתקבל, דבר שיזכה את נחום מן ההפקר, ומכל מקום, דין ערעורו של נחום להידחות.

מסקנתי היא כי אין מקום להתערב בקביעות מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו בפסק הדין, כי הממצאים תומכים במסקנה המשפטית, וכי אין בפסק הדין כל טעות שבחוק.

סיכום אני מורה על דחיית הערעורים.