תביעה בגין הפרת חוזה בנייה בין קבלן ובעלי בתים

בפני תביעה ע"ס 196,308 ₪ בגין טענה להפרת הסכם לבצוע עבודות בניה ושפוץ.

ביום 8.10.18 שכרה התובעת את שירותי הנתבעת לבצוע עבודות בניה ושפוץ בביתה.

לאור סרוב הנתבעת נאלצה התובעת לבצע התיקונים על חשבונה באמצעות הקבלן עתיר מעין מהנדסים כמפורט בהסכם מיום 18.8.19 ובעלות כוללת של 141,380 ₪.

אלא מאי? מאחר ולא נקבע בהסכם פיצוי מוסכם בגין האיחור בסיום העבודות הרי שעצם ההפרה עצמה אינה מזכה בפצוי אלא בעד הנזק שאותה הפרה גרמה וכפי שנקבע בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א – 1970.

...

סיכומו של דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי.

אני מורה לנתבעת לשלם לתובעת סכום של 93,517 ₪.

לאחר שנתתי הדעת לכלל הנסיבות, הסכום שנפסק מול סכום התביעה, התנהלות הצדדים, מורכבות ההליך ואופן ניהולו ובהתאם לתקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אני מחייב את הנתבעת בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של התובעת בסכום כולל של 15,000 ₪.

בית משפט קמא, לאחר ששמע עדים ובחן את הראיות שהובאו בפניו, הגיע למסקנה הבאה (פסקה 34 לפסק הדין): "לאור גרסת התובע אותה מצאתי מהימנה, כי התאונה ארעה כאשר הוא עסק בפרוק תבנית וקשירתה לשרשרת מנוף ועת עבר מצד אחד לצד שני שלה לצורך קשירתו גם כן ונתקל בקוץ ברזל. בשל כך איבד את שיווי משקלו ונפל מגבה של 3 מטרים במקום שלא היה מגודר. בעת הנפילה לא היה התובע מצויד בריתמה שתימנע נפילתו מגובה". בהתאם לכך מצא בית משפט קמא כי הקבלן התרשל כמעסיק לדאוג לבטיחות המערער, תוך הפרה של הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות עבודה בגובה), והוראת סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970, וכי אחריות החברה חלה מכוח היותה "מבצע הבניה" לפי תקנה 6 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 (להלן: תקנות עבודות בנייה).

בית המשפט חילק את האחריות בין הקבלן לחברה בחלקים שוים כלפי המערער; נקבע כי אין לייחס למערער אשם תורם; ונדחתה טענת החברה כי יש לחייב את הקבלן במלוא הנזק בשל תניית שיפוי בהסכם ביניהם.

בית המשפט קבע כי הקבלן זכאי לכאורה לתבוע את החברה בגין הפרת ההסכם לבטחו, ברם, מאחר שהקבלן לא הגיש הודעת צד ג' כנגד החברה, לא ניתן לחייבה.

כאמור, מנורה תלתה יהבה בעיניין חיון, ובדברים הבאים שנאמרו שם: "התרופה הנכונה נגד מסירת עדות שקר על ידי בעל דין – כאשר העדות מתייחסת לעניין מהותי להתדיינות ונמסרת ביודעין מתוך כוונה להטיות את תוצאת המשפט – היא מתן פסק דין לחובת השקרן (בנוסף לענישה פלילית ופסיקת הוצאות, עניינים שאינם עומדים לדיון כאן)". לשיטתה של מנורה, משנמצא כי המערער משקר ומגזים לגבי מגבלותיו, יש בכך כדי להשליך גם על עדותו לגבי נסיבות ארוע התאונה.

...

בית המשפט הגיע למסקנה לפיה יש להעמיד את נכותו התפקודית של המערער על 70%, כשיעור נכותו הרפואית: "לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מכאן ומכאן ולאור הראיות הוצגו בפניי מחד מפי המומחים על ניסיונות התובע להאדיר את נזקיו ומאידך הראיות בדבר תפקוד טוב יותר מזה הנטען על ידי התובע (לאור התמונות נ/12 והראיות המלמדות כי התובע יכול להתנייד חלקית אף במדרגות באופן יומיומי עם עזרה קלה ואינו מרותק לכיסא גלגלים), שוכנעתי אמנם כי התובע אינו מסוגל לעבוד עבודה פיזית כלל, אך נוכח השכלתו בעבר כמורה ואיש שיווק, הוא יכול להשתכר במישרה חלקית בשיעור מוערך של 30% מכושר השתכרותו.

החברה ומנורה לא הגישו כתב הגנה להודעה זו, כך שניתן לקבל את הערעור אך ורק מטעם זה. למעלה מן הצורך, דין הערעור להתקבל גם לגופו.

דין הטענה להידחות.

ברם, גם לגופם של דברים, אני סבור כי מנורה הקצינה את טיעונה לגבי שקרי המערער.

משכך, תשא מנורה בהוצאות רמא בערכאה זו בסך 10,000 ש"ח. סוף דבר ערעור החברה ומנורה (ע"א 8142/22) – נדחה.

כללי וטענות הצדדים זו תביעה כספית ע"ס ע"ס 384,402 ₪, בגין הפרת הסכם וטענות לליקויי בנייה.

התובעים הם בני זוג, אשר ביום 17.5.2010 , התקשרו עם הנתבעת 1 , באמצעות הנתבע 3 ( להלן: "הקבלן") , בהסכם להזמנת ביצוע עבודות שפוץ ובניה בביתם המצוי בקבוץ פלמחים, הידוע כחלק מחלקה 1-12, גוש 5275.

עוד נטען כי על אף שהעבודות טרם הושלמו עד למועד הגשת התביעה, מעמידים התובעים את התשלום לעניין רכיב איחור המסירה אך ורק עד למועד התקנת מעקה הבטיחות, בסך המסתכם ב-196,800 ₪ התובעים טוענים לרשלנות והפרת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, באשר הנתבעים התרשלו בבניית הנכס ובפיקוח על בנייתו וכן בבצוע התיקונים בו ונהגו שלא כפי שבעל מיקצוע סביר היה נוהג בנסיבות העניין.

לאחר עיון בחומר שבתיק , הדיון וסיכומי הפרקליטים , אני מחליט לקבל את התביעה בחלקה ואלו נימוקי: המדובר בהסכם לצורך ביצוע עבודות שפוץ ובנייה בבית התובעים, בשיטת "הסכם מפתח", ההסכם נערך ונחתם בין התובעים לבין הקבלן - הנתבעת 1 , באמצעות הנתבע 3.

...

נטען כי התובעים שלחו מכתב התראה לנתבעים ביום 2.9.2014, לצד פניות טלפוניות חוזרות ונשנות ללא כל מענה מצד הנתבעים, מה שאילץ את התובעים בסופו של דבר להגיש את התביעה דנן.

אף אני סבורה, כי בנסיבות המקרה שלפנינו לא היה מקום לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש משנפסק פיצוי בגין האיחור בהתאם להוראות חוק המכר דירות.

שוכנעתי כי ההתקשרות נעשתה ישירות גם מול הנתבע 3, שהינו הפועל בפועל בשמה בקרות הדברים.

ראה לעניין זה ע"א 8553-19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' יהודית כהן [פורסם בנבו 17.11.20]: "כפי שכבר ציינתי, בית משפט קמא לא הטיל על גב' כהן אחריות של אורגן תאגידי, אשר מושתתת על דוקטרינת הרמת המסך. הוא השית על גב' כהן אחריות אישית שאיננה מוגבלת למידת אחריותן של החברות אשר הופעלו על ידיה כפי שהופעלו. היקפה של אחריות אישית זאת נקבע, כמקובל, לפי היקף הנזק וההפסד שגב' כהן גרמה לאורן בהתנהגותה שלה, שכאמור היתה בגדר שימוש לרעה בהליכים. קביעה זו התבססה על כללי הקשר הסיבתי הרגילים, אשר הופעלו על ידי בית משפט קמא כדבעי. על יסוד כללים אלה נקבע, כעניין שבעובדה, שגב' כהן גרמה למלוא הנזקים וההפסדים של אורן. לגרימה זו של הנזקים וההפסדים היו לה, לגב' כהן, שותפים, אולם קיומם איננו מפחית מאחריותה האישית. גב' כהן ושותפיה מקבוצת כהן אחראיים למלוא נזקיו והפסדיו של אורן ביחד ולחוד". וכן פסק דינו של כבוד השופט דצינגר בע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א.בע"מ ואח' נ' שמואל שמעון [פורסם בנבו 22.01.15]: "בהקשר זה קבע בית משפט זה לא אחת כי עצם העובדה שאדם פעל בכובעו כאורגן, נושא משרה או עובד של החברה, אינה מקנה לו חסינות מפני חבות בנזיקין, ככל שמעשיו או מחדליו ממלאים אחר יסודותיה של עוולה נזיקית, אפילו אם הוא מבצע את העוולה לא למען עצמו אלא למען החברה...". סוף דבר התביעה כנגד הנתבעים 1 ו - 3 מתקבלת בחלקה.

התובעת עותרת לקבל את הסעדים האמורים לעיל על יסוד טענותיה לפיהן, בתמצית, בהתאם להסכם קומבינאציה שנערך בינה (בהיותה חברה קבלנית לבנייה) לבין הנתבע (בעל המקרקעין), לרבות תוספות שנערכו להסכם זה בחלוף השנים, הוסכם כי התובעת תהיה זכאית לקבל לבעלותה 2 בתי מגורים מתוך סך של 6 בתי מגורים אותם התחייבה לבנות על שני מיגרשי הנתבע וכי חרף כך שהקמת בתי המגורים במיגרש שברחוב הברוש הושלמה – סירב הנתבע לאפשר לתובעת למכור את אחד מבתי המגורים שניבנו על ידה, כך שנגרמו לתובעת קשיי מימון ניכרים בעטיים לא יכולה הייתה למלא כל התחייבויותיה על פי הסכם הקומבינאציה.

הנתבע להגנתו, ובכתב תביעה שכנגד שהוגש מטעמו, טוען, בתמצית, כי התובעת הפרה באופן יסודי התחייבויותיה לבנות את בתי המגורים על פי הסכם הקומבינאציה שנערך בין הצדדים וכי לא קמה לתובעת הזכות למכור אף אחד מבתי המגורים שהקימה, בין היתר, לנוכח אי-התקיימותם של תנאים מתלים שנקבעו לשם ובפרט בשים לב למשך הזמן הרב שחלף מהמועד בו אמורה הייתה התובעת לקיים התחייבויותיה על פי ההסכם.

נוכח כך, עותר הנתבע לדחות את תביעת התובעת ולחייב את התובעת בתשלום סך של כ-2.4 מליון ש"ח בגין פיצוים בשל הפרת הסכם הקומבינאציה שנערך בין הצדדים, נזקים והוצאות שנגרמו לנתבע.

...

בתוך כך יובהר שאין בידי לקבל את טענת התובעת כי המחלוקת בין הצדדים הנה כספית בלבד, הן משטענה זו עומדת בסתירה ישירה לסעדים להם עתרה התובעת בתביעתה, והן משום הכחשת הנתבע את טענות התובעת בדבר "הודאתו" כביכול, בהסכמות כאלה ואחרות שהושגו בין הצדדים עובר להגשת התביעה, באופן המותיר בין הצדדים אך קיומה של מחלוקת כספית (ולראיה עצם העובדה כי לאחר הסכמות נטענות אלה הוגשה תביעת התובעת והתבקשו הסעדים האמורים בה).

סוף דבר נוכח האמור, ובהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט – אני מורה על העברת הדיון בתובענות שלפני לבית המשפט המוסמך – בית המשפט המחוזי בירושלים.

נוכח העובדה כי בקשת הנתבע התקבלה חרף התנגדות התובעת, ובשים לב לעיתוי מועד העלאת הטענה על ידי הנתבע, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע סך של 1,500 ש"ח בלבד בגין הוצאות הבקשה.

בהתאם לכתב התביעה הנתבעת הפרה את הסכם שירותי הבנייה שנחתם בין הצדדים עת שחדלה לבצע עבודות הבנייה.

זאת ועוד, מתן היתר לעיין עלול לפגוע באינטרסים המסחריים של הנתבעת וכן עלול לפגוע בפעילותה העסקית מול יזמים וקבלנים אחרים.

לעניין זה ראו תקנה 4(ד) לתקנות העיון: "בבואו לשקול בקשת עיון, ייתן בית המשפט את דעתו, בין השאר, לעניינו בתיק של המבקש, לעניינם של בעלי הדין ושל מי שעלול להפגע כתוצאה מהעיון, וכן לסבירות הקצאת המשאבים הנדרשת לשם הענות לבקשה"; וכן תקנה 4(ו) לתקנות העיון: "החליט בית המשפט להתיר את העיון, רשאי הוא לקבוע בהחלטתו כל תנאי או הסדר הדרושים כדי לאזן בין הצורך בעיון לבין הפגיעה אשר עלולה להגרם לבעלי הדין או לצד שלישי בשל העיון, לרבות השמטת פרטים, הגבלת מספר המעיינים ונקיטת אמצעים למניעת זיהוים של בעלי דין או אנשים אחרים; בית המשפט רשאי להגביל את הקף העיון ולהתנותו בתנאים, אם ראה כי הקצאת המשאבים הנדרשת מחייבת זאת". ועוד ראו בג"ץ 5917/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר המשפטים (8.10.2009), פסקה 22 (להלן: עניין האגודה לזכויות האזרח בישראל); ע"א 8849/01 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' פז-גז חברה לשיווק בע"מ (15.2.2005), פסקות 7-9; בג"ץ 4405/97 עמותת המדרשה לתרבות הגוף אמריקה ישראל נ' שר החינוך והתרבות (25.4.2005); רע"א 8521/09 ד"ר יפתח בירן נ' צדקיהו הרמולין (29.11.2012), פסקה 4.

...

כך גם נימוקיה לפיה הסכסוך בבסיס ההליך דנן אינו נוגע למבקשים דינו להידחות נוכח העובדה כי המבקשים רכשו דירה בפרויקט נושא הסכסוך.

במסגרת החלטתי מיום 7.1.24 התבקשה הנתבעת להבהיר הסיכון במידע על סודות מסחריים.

נוכח כל האמור לעיל מצאתי כאמור כי מתנגדי העיון לא הרימו הנטל המוטל עליהם על מנת שיהיה בו כדי לדחות את בקשת העיון כאשר מנגד עומדת זכותם הכללית של המבקשים לעיין - כחלק מעקרון פומביות הדיון כפי שפורט לעיל.