תביעה בגין הפרת הסכם תיווך בעסקת מניות

התביעה דנא עוסקת בטענת התובעות כי היו חלק בעסקת רכישת מניות השליטה בחברת אורמת טכנולוגיות (המאוגדת בדלוור) על ידי התאגיד היפני אוריקס (ORIX) במהלך שנת 2017 בהיותן המתווכות בין בעלי השליטה הקודמים באורמת לבין אוריקס, ואת שכר התיווך הן תובעות במסגרת הליך זה. טענתן מעוררת מספר שאלות הצריכות הכרעה, אך ראש וראשונה מחייבת הכרעה השאלה, האמנם נכרת חוזה תיווך מחייב בין התובעות לבין קרן פימי, אחת מבעלות השליטה הקודמות באורמת, המזכה את התובעות בשכר תיווך כנטען? אם אכן יוכרע שנכרת חוזה יש צורך להכריע בשאלת תוכנו והיקפו של החוזה, והאם בכוחו של חוזה כזה לחייב את יתר המשתתפים בעסקת מכירת מניות השליטה בתשלום שכר תיווך לתובעות.

בעיניין זה הפנו התובעות לפסק הדין בעיניין אזורים חברה להשקעות בפתוח ובבניין בע"מ נ' חסן (ע"א 5786/15 (3.9.2017), להלן: "עניין אזורים") התומך לשיטתן בטענה "כי העובדה כי צד שהתקשר בחוזה תיווך הפר את חובת תום הלב ומנע מהמתווך להמשיך להיות מעורב בעיסקה, מהוה הפרת חוזה המקימה זכות למתווך לקבלת שכר ראוי. זאת, אף מבלי לבחון האם המתווך היה הגום היעיל בכריתת העסקה" (שם, סעיף 122).

כלומר, טענת התובעות שהן זכאיות לדמי התיווך מכלל הנתבעים מבוססת על טענה ליחסי שליחות בין הנתבעים לקרן שמקימים את חבות הנתבעים בגין הפרת חוזה התיוון, וכלשונן: "הנתבעים הסמיכו את הקרן בהסכם המכר לחייב אותם בהוצאות העסקה לפי שיקול דעתה" (שם, סעיף 351).

...

כאשר מוגשת תביעה בהיקף כספי כה משמעותי ובסופו של יום נדחית התביעה באופן גורף, יש להביא זאת במסגרת השיקולים בפסיקת ההוצאות.

מסקנה זו מתיישבת גם עם הוראות תקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין הקובעת כי "בקביעת שיעור ההוצאות יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע" (למעשה, הוראות תקנה זו עיגנו בתקנות פסיקה קודמת ומושרשת של בית המשפט העליון.

התביעה כאמור, נדחית.

הנתבעות דחו את כל טענותיה של נת"מ ולפיכך הגישה נת"מ את תביעתה כנגד הנתבעות, על סך של מעל תשעה מיליון ש"ח. תמצית טענות התובעת יורם ותדהר פעלו על דעתה של יוניון ובהסכמתה המלאה בכל הקשור לשכר הטירחה שהוסכם שישולם לנת"מ על פי הסכם התיווך, אם תצא אל הפועל עסקה למכירת המקרקעין לאמדוקס.

בנוסף, אמדוקס רכשה את המקרקעין מטבע "לאחר שהקרקע החליפה ידיים". כמו כן, אין בכתב התביעה שום פירוט באשר למעשיה של אמדוקס שגרמו להפרת הסכם התיווך וכל שטוענת התובעת הוא שיוניון ואמדוקס חברו מאחורי גבה כדי לנשלה מזכאותה לדמי תיווך.

לא היה מדובר על הסכם שכירות אלא על הסכם לרכישת המקרקעין ואכן בסופו של דבר, יוניון הפכה לבעלת מחצית מהמניות של חברת בת של אמדוקס שרכשה את המקרקעין והתובעת לא היתה מעורבת כלל בעיסקה זו. רק בסיכומיה, תבעה לראשונה התובעת שכר ראוי ומדובר בהרחבת חזית אסורה.

בקדם משפט שנערך ביום 27.1.19 הצעתי לתובעת לשקול את צירופה של תדהר כנתבעת וקבעתי שהתובעת רשאית להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה לצורך צירופה של תדהר כנתבעת נוספת.

...

גם טענה זו דינה להידחות.

סיכומו של דבר: דין התביעה להידחות.

התובעת תשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 100,000 ₪.

הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד מתוקן ביום 28.10.18 על סך 605,915 ₪ בגין הפרת ההסכם בין הנתבעת לתובע, שכן לטענתה הנתבע שכנגד נהג בחוסר תום לב והתרשל במילוי תפקידו ועזב את הפעילות המשותפת שהיה לו ביחד עם הנתבעת.

בהמשך לכך, עיגנה הנתבעת בהסכם מיום ה-13.08.2017 עם חברת סטונהייג' את ההסכמה כי שיעור דמי התיווך של חברת סטונהייג' יעמוד על 20% בלבד מסך ההכנסות מהעסקה.

סעיף 5.2 להסכם בין הצדדים קובע : "הצד הפורש יעביר את אחזקותיו במניות החברה לחברה (כמניות באוצר) במועד הפרישה בפועל וזאת כנגד תשלום ערכו הנקוב". גם אילו הייתה מוקמת חברה, הרי ערכן הנקוב של מניותיה הוא הסכום ששילם עבורן התובע ,ולא סכום כלשהוא המגלם את שוויין הנוכחי של המניות או את "הפוטנציאל הטמון בה" (הוא השווי הריאלי שלהן, וזאת מבלי להדרש לשאלה מה ערכו של אותו שווי).

...

סוף דבר: התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה והתובע יהא זכאי לתשלום בגין חלקו בעמלות העסקאות כפי שפורט לעיל בסך של, 507,314 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כפי שפורט לעיל.

התביעה שכנגד נדחית.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך 45,000 ₪ כולל מע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית עד התשלום בפועל ככל ולא ישולם תוך 30 יום.

התובע "חי בשלום" עם העובדה שבעלי הקרקע אמורים להמתין לו מספר שנים, עד שיחליט סוף סוף להיכבד ולהגיש תביעת אכיפה בקשר להסכם מכירת המניות שלטענתו הופר.

העסקה הושלמה, ועם השלמתה, מנגיסטו היה זכאי לדמי התיווך, אף אם ההסכם הופר על ידי הצד השני (לזכאות לדמי תיווך כאשר עסקה נקשרה והופרה מאוחר יותר ראו: רע"א 394/88 אנגל שושני נ' אברון את פורת בע"מ, פ"ד מב (3) 573, בעמ' 574 (סוף פסקה 2 לפסק הדין) (1988), ע"א 107/86 אהרון חסין נ' דוד בלס, פ"ד מב (1) 517 בעמ' 521 (1988), ע"א 2821/91 מרכזי שליטה בע"מ נ' הושנג משיאן, פ"ד מח (4) 107 בעמ' 116 (פסקה 4) (1994)).

אם כן, מסתבר לקבוע שביטול תשלום דמי התיווך נעשה לאחר שהתובע ביטל את הסכם מכירת המניות, ומאחר שביטל אותו, ולא בשל הפרת ההסכם.

...

עולה מהמקובץ שהגרסה המסתברת ביותר היא, שהתובע אכן נטש את הפרויקט, שהיה למעלה מיכולותיו, נפרד מהעסקה של מכירת המניות, ובמועד מאוחר יותר, לאחר ששלמה קיבל את מניות החברה והחל לקדם את הפרויקט, התובע ביקש להחזיר את הגלגל לאחור ולנכס לעצמו את כל ההשקעה שביצעו הנתבעים בפרויקט בהיעדרו, השקעה שעלתה לכדי כמה מיליוני שקלים (ראו תצהיריהם של שלמה ויהונתן, עדות יהונתן בעמ' 68 ש' 32 – 35).

לסיכום: הראיות תומכות בכך שהתובע ביטל את הסכם מכירת המניות: במשך כחודשיים ועד למועד שבו, לדבריו, התובע גילה שההסכם הופר, הוא לא עשה דבר כדי לקדם את הבנייה שהיה מחויב לה לפי ההסכם.

סוף דבר התביעה נדחית.

בפני תביעה כספית ע"ס 692,374 ₪ בגין הפרת הסכם היתקשרות, חובת תום הלב במשא ומתן, חובת נאמנות ותום הלב, רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט.

הנתבע 1 הוא בעל מניות ומנהל הנתבעת 2.

יתרה מזו איני סבור כי יש לראות בנתבעים כשלוח של התובעת ומשלא הוצג בפני הסכם, ייפוי כוח או הרשאה מצד התובעת למי מהנתבעים ולהתרשמותי מטיב ההיתקשרות שבין הצדדים מדובר בעסקת תיווך.

...

לאור האמור שוכנעתי כי הנתבעים ביצעו את הבדיקות הנחוצות במסגרת עסקת סחר בין-לאומי ובאופן שלא ניתן לייחס להם התרשלות.

סיכומו של דבר לאור האמור – התביעה נדחית.

בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, ולאחר שנתתי הדעת להתנהלות הצדדים, שווי הסעד שנפסק, מורכבות ההליך והשקעת המשאבים שנדרשה, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.