תביעה בגין הפרת הסכם זכיינות להקמת בית קפה

תביעות הדדיות העוסקות בהסכם זיכיון להקמת בית קפה – מסעדה של רשת בתי הקפה "מנדרין" במרכז מסחרי שליד צומת ביל"ו. ההסכם לא יצא בסופו של יום אל הפועל בשל אי קבלת מלוא ההיתרים הנדרשים לכך דבר שהוליד תביעות הדדיות כפי שיפורט בהמשך.

טענות רשת מנדרין בהודעה לצד ג' רשת מנדרין טוענת, כי ככל שבית משפט יקבע במסגרת תביעת חברת שחימוב שהאיחור במסירת המושכר מהוה הפרה של ההסכם, הרי ביל"ו הפרה את הסכם השכירות בכך שלא הצליחה למסור את החזקה במושכר במועד המשוער לו התחייבה ואף לא במועד סמוך לכך.

לכן מנועה רשת מנדרין נוכח הפרת הסכם השכירות מלטעון כל טענה או טרוניה בהסתמך על ההסכם עצמו.

...

תביעת רשת מנדרין נדחית.

ההודעה לצד ג' של רשת מנדרין כלפי אורנשתיין וביונד נדחית.

התביעה שכנגד של ביונד אף היא נדחית.

לטענתם, שילמו לנתבעים סכום כולל של 260,000 ₪ עבור קבלת זיכיון, הדרכה ולווי להקמת בית קפה ברשת קפה קקאו, אשר יפעל בנכס שמוקם בטיילת סאן בבת ים. לעמדתם, למרות שהתובעים הסכימו מעת לעת להאריך לנתבעים את המועד למסירת החזקה בשטח המסחרי (סעיף 4 לכתב התביעה), הנתבעים הפרו פעם אחר פעם את היתחייבותם למסור החזקה בנכס.

הקמת החברה היתה "למטרת ניהול בית קפה מרשת קקאו והכל בהתאם להסכם זיכיון אשר נחתם עם הנתבעת 1" (ס' 1 לתצהיר עדות ראשית תובעים).

ר' ע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ )פורסם בנבו, 11.11.2010): "הנזק הלא ממוני הוא המרכיב הרוחני, הלא-חומרי של הפגיעה (שלו ואדר, בעמ' 300). נזק לא ממוני עשוי להתלוות להפסד כלכלי שניגרם עקב הפרת חוזה. אולם פיצוי לא ממוני בדיני חוזים אינו ניתן דרך שגרה. הוא מצטמצם למצבים שבהם לנזק הכלכלי נתלוותה הפרה בוטה של יחסי אמון, או של יחסי תלות ששררו בין הנפגע לבין המפר, או במצבים של זדון, היתנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד (שלו ואדר, בעמ' 302). הפצוי הלא-ממוני כפוף לשיקול דעת שפוטי, ואין צורך בהבאת ראיות לגביו." במקרה דנן, אם כי מובן מצבם הכלכלי הקשה של בעלי המניות של החברה, אין בנסיבות המקרה הצדקה לחריגה מהכללים האמורים, ולכן דוחה רכיב תביעה זה. סוף דבר תביעת התובעים להשבת דמי הזיכיון ותשלום עבור נזקים וכן התביעה כנגד נתבע 2 -נדחית.

...

בכל הנוגע להטלת אחריות על נתבע 2 ביחס לנזקים אחרים הנטענים בתביעה במסגרת דיני הנזיקין, בהלכת צוק אור נקבע כי "המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין – קיום יסודות האחריות. נוסף על כך, מוטלת במשפטנו אחריות נזיקית במסגרת זיקות נוספות אל מבצע העוולה". ראה לעניין זה ע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי, פ''ד סד(1) 398: "במקרים בהם הוטלה אחריות אישית ישירה מכוח עוולה נזיקית, הודגש כי מדובר בנסיבות מיוחדות. כך, בפרשת יצהרי הודגש כי האחריות האישית תוטל במקום בו "התנהגותו העסקית [של האורגן] חרגה באופן משמעותי ממתחם הסיכונים העסקיים ואינה ראויה להגנה" (פרשת יצהרי, פסקה 12; וראו גם פרשת זלץ, פסקה 16), ואף בע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 792 (1997) נאמר כי מנהלי החברה ימצאו אחראים אישית לנזק רק במקום בו בוססה "מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה". לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה, נחה דעתי כי משעה שפעולותיו של הנתבע 2 התקיימו במסגרת הנתבעת 1, לא חרגו באופן משמעותי ממתחם הסיכוניים העסקיים , לענין חבות בנזיקין,אין לחייבו בנזיקין כמפורט בכתב התביעה.כמו כןמצאתי , בשים לב לאמור לעיל, שאין בנסיבות הענין לחרוג מכלל האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

ר' ע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ )פורסם בנבו, 11.11.2010): "הנזק הלא ממוני הוא המרכיב הרוחני, הלא-חומרי של הפגיעה (שלו ואדר, בעמ' 300). נזק לא ממוני עשוי להתלוות להפסד כלכלי שנגרם עקב הפרת חוזה. אולם פיצוי לא ממוני בדיני חוזים אינו ניתן דרך שגרה. הוא מצטמצם למצבים שבהם לנזק הכלכלי נתלוותה הפרה בוטה של יחסי אמון, או של יחסי תלות ששררו בין הנפגע לבין המפר, או במצבים של זדון, התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד (שלו ואדר, בעמ' 302). הפיצוי הלא-ממוני כפוף לשיקול דעת שיפוטי, ואין צורך בהבאת ראיות לגביו." במקרה דנן, אם כי מובן מצבם הכלכלי הקשה של בעלי המניות של החברה, אין בנסיבות המקרה הצדקה לחריגה מהכללים האמורים, ולכן דוחה רכיב תביעה זה. סוף דבר תביעת התובעים להשבת דמי הזיכיון ותשלום עבור נזקים וכן התביעה כנגד נתבע 2 -נדחית.

דין התביעה ביחס לדמי הליווי להתקבל.

לפני תביעת התובע נגד הנתבעת לתשלום סך של 240,000 ₪ בגין הפרת הסכם זכיינות, עליו חתמו הצדדים.

טענות התובע: ביום 18.1.15 היתקשר התובע עם הנתבעת בהסכם, לפיו הוא יהיה זכיין מטעם הנתבעת להקמת סניף של בית קפה קקאו בקניון ארנה בנהריה.

...

זאת ועוד, בהתאם לסעיף 39 לחוק החוזים חלק כללי:"בקיום של חיוב הנובע מחוזה, יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". קולעים לענייננו, קביעותיו של בית המשפט העליון במסגרת ע"א 1966/07 עמליה אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (פורסם בנבו, מיום 9.8.2010) בעמודים 19-20, כדלקמן: "עקרון תום הלב מחיל את הדרישה לנהוג בתום לב על מילוי חובות וקיום חיובים הנובעים מחוזה ועל שימוש בזכויות הנובעות ממנו. דרישתו של סעיף 39 לחוק החוזים היא קוגנטית, ומדובר בדרישה מצטברת אשר מצטרפת לכל חיוב ולכל הוראה חוזית במשפט הישראלי [גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי 96 (2005) (להלן: שלו)]. עקרון זה מהווה ביטוי משפטי לעקרונות מוסריים ותמציתו מתבטאת בדרישה לנהוג כלפי הצד האחר לחוזה באנושיות, יושר והגינות. העקרון אינו מחייב לנהוג באלטרואיזם תוך הזנחת האינטרסים האישיים, אך הוא דורש להתחשב בזולת ובאינטרסים שלו, תוך שיתוף פעולה עמו לשם הגשמת מטרת החוזה [שם, בעמודים 97-98, 105; **** פרידמן ונילי כהן בהשתתפות מנחם מאוטנר חוזים ג 337 (2003) (להלן: פרידמן וכהן)]. לעקרון תום הלב ישנם מספר ביטויים קונקרטיים ביחסים החוזיים, אולם הרלוונטיים לענייננו הם האיסור לנהוג באופן שיפגע ברוח העסקה ובמטרתה [שלו, בעמוד 106; פרידמן וכהן, בעמודים 337-339]. השני, קרוב ונגזר במידת מה מהאיסור הראשון, האיסור בדבר עמידה דווקנית על זכות [שלו, בעמוד 109-111; פרידמן וכהן, בעמודים 350-360]." סבור אני, כי עמידתה של הנתבעת על שמירת התשלום ששולם לה עבור הזיכיון בכיסה, למרות שבסופו של יום לא נעשה על ידי התובע כל שימוש בזיכיון, מאחר ולא ניתן היה לעשות שימוש בזיכיון, מהווה התנהלות בחוסר תום לב וניסיון להתעשר בחוסר תום לב, על חשבון התובע.

סוף דבר: העולה מהמקובץ הוא, כי אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 175,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את סכום האגרה כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומה, ובנוסף אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.

בהסכם הזיכיון הצהירה הזכיינית כי ידוע לה כי "בית הקפה יהיה חלק מרשת בתי הקפה של קפה גרג וכי יהיה עליה למלא אחר ההוראות וההנחיות הניתנות על ידי הרשת מעת לעת". בסעיף 18.1 התחייבה הזכיינית לרכוש מהרשת ו/או מי מטעמה מוצרים שונים, והוסכם כי התחייבות זו הנה מהותית להסכם והפרתה היא בגדר הפרה יסודית לאור עיקרון השמירה על האחידות בכל סניפי הרשת.

הלכה פסוקה היא כי לנפגע ניתנת הבחירה לפי סעיף 15 (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, לתבוע את הפצוי המוסכם ולהיות מוגבל בו ללא הוכחת נזק, או לתבוע פיצויים בלתי מוגבלים, על נזק שעליו להוכיחו (ראה ע"א 532/83 יהודה סיני השקעות בע"מ ואח' נ' ישראל ויהודית פישל ואח', פ"ד מ (4), 319, ע"א 758/87 מרדכי קאופמן נ' גזית קונסוליום השקעות ופיתוח בע"מ ואח', פ"ד מד (2), 60, ע"א 2981/92 יעקב כהן ואח' נ' צמד ע. א. בע"מ ואח', פ"ד נ (2), 869).

מעיון בחוזה הזיכיון עולה כי הצדדים ראו כהפרות יסודיות, את הפרת ההתחייבויות שלהלן: רכישת המוצרים עבור הרשת על ידי הרשת בלבד [סעיף 18.1] , תשלום החיובים בהתאם לחוזה במועדם [סעיף 23.1 23.2], אי עמידה במיפרט הטכני לצורך הקמת הסניף [26.3], כל פעולה שתפר את חוזה השכירות [סעיף 36.5], תשלום לספקים במועדם [סעיף 39.4.2], שימוש במוצרים המאושרים על ידי הרשת בלבד [סעיף 39.4.5], איחור של 14 יום בתשלומים החלים על הזכיין בהתאם לחוזה השכירות.

...

אי לכך, הנני קובעת כי ביטול הסכם הזיכיון על ידי הרשת נעשה כדין, ומשכך דין התביעה העיקרית (לאחר הוכחת הנזק) להתקבל, וכי דין התביעה הנגדית להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כדלקמן: הנני מקבלת את התביעה העיקרית ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 531,900 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל.

ב. הנני דוחה את התביעה הנגדית.

התובעת הדגישה, כי היתנהלותו של הנתבע, אשר נטש את הסניף בתל אביב וחשף את התובעת לתביעות בסכומים גבוהים, הסתיר את ההסכם האמתי שחתם עם עמרני וטען כי אינו מסוגל לפרוע את חובותיו, ומנגד מצא ממון להקמת עסק אחר, - אינם מותירים לתובעת יכולת לתת בו אמון, כפי הנידרש ביחסי מזכה-זכיין.

למרות ביטול הסכם הזיכיון, הנתבעים ממשיכים להתנהל בסניף כבשלהם ומכאן התביעה למנוע מהנתבעים 1-4 להשתמש בסימן המסחר של התובעת ולפצוי סטאטוטורי של 100,000 ₪ בגין הפרה של סימן המסחר של התובעת בעת שקדמה לביטול הזיכיון ול-100,000 ₪ נוספים, בגין הפרה של סימן המסחר של התובעת בתקופה שלאחר ביטול הזיכיון.

בסעיף 1 נקבע: "הזכיין הפר התחייבות יסודית כהגדרתה בהסכם זה או כמשמעה בהוראות הדין". בסעיף 2 נקבע: "הזכיין הפר התחייבות יסודית כלפי בעלי הזכויות במושכר כהגדרתה בהסכם השכירות או כמשמעה בהוראו הדין". בסעיף 9 נקבע: "היתנהגות הזכיין ו/או מי מבעלי המניות נראית לצד א' לפי שיקוליה הבלעדיים כפוגעת ומזיקה למוניטין הרשת, או צד א', והזכיין ו/או מי מבעלי מניותיו תוך 7 ימים ממתן ההודעה בכתב מצד א' בה נידרש להמנע מהיתנהגות זו, לא חדל מכך". בסעיף קטן 10 נקבע: "אם הזכיין ו/או בעלי שליטה בו ו/או מי מבעלי מניותיו בו הואשם בהפרת חוק, או עבירה אחרת אשר על פי שיקולה הבלעדי של צד א' יפשיעו באורח שלילי על שמה הטוב והמוניטין של הרשת ו/או סמלי צד א' למעט עבירות מסוג חטא." ובסעיף קטן 13 נקבע: "הזכיין ו/או מי מבעלי מניותיו מסר מידע כוזב לחברה, מחזיק ספרי חשבונות כוזבים או מטעים, הגיש דיווח שוא או עשה מעשה המהוה הונאה או הפרת אמון בקשר עם ניהול או הפעלת הסניף או בקשר עם ביצוע התחייבויתיו על פי הסכם זה." סעיף 38.2 להסכם הזיכיון קובע כי עם סיומו של ההסכם מכל סיבה שהיא הזכיין מתחייב: "להמנע מהשמוש בסימני השירות של הרשת, ולמסור לרשת את כל העטיפות, מפיות, כסויים ושאר פריטים אשר עליהם מופיע או מצוין השם המסחרי או סימן השירות של הרשת. להוריד ולמסור את כל השלטים והאביזרים אשר עליהם מופיע השם "קפה גרג" ו/או "קפה גרג מאוד" או סימן מסחר או סימן שירות של הרשת אשר מאפיינים את הזכיינים של הרשת, כולל אך מבלי לפגוע בכלליות האמור, התפריטים וכיוצא באלה.

על דברים אלה חזר בית-המשפט העליון ב-ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (23.03.05, פ"ד נט(6) 490, 506ג', פורסם ב'נבו') שם קבע השופט י' טירקל: "פסיקת פיצויים על דרך של חישוב אריתמטי המבוסס על נתונים מדויקים היא בודאי רצויה, אולם גם פסיקת פיצויים על דרך של אומדן היא דרך מקובלת בתחומים משפטיים שונים. לגבי עילות שבתחום דיני הקניין הרוחני נטל ההוכחה הוא קל בהשוואה לתחום דיני הנזיקין, משום שההנחה היא כי מעשי ההפרה גרמו נזקים לבעלי הזכויות (ראו קלדרון [21], בעמ' 461). מקדמת דנא נפסק בעיניין הפצוי על הפרת סימן מסחר רשום ...[כאן מובאים דבריו דלעיל של השופט ברנזון – ג. ג.]" אחרי ששקלתי את כלל נסיבות העניין נראה לי, בשים-לב להיתנהגות הבוטה של הנתבעים 1-4, כי ראוי להעמיד את הפצוי בגין הפרת סימני המסחר של התובעת והפרת החוזה שבין הצדדים, על דרך האומדן, על סך של 80000 (שמונים אלף) ₪, להיום.

...

על בסיס הראיות שהובאו בפניי, מסקנתי היא, שהוכח, כי הנתבעים היפרו את ההסכם שנחתם בינם לבין התובעת, והיא הייתה רשאית לבטל את ההסכם מכוח סעיפים 6, 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970.

סעד בהסתמך על השיקולים דלעיל אני פוסק כדלקמן: ניתן בזאת צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים 1 עד 4 בהתאם לעתירה שבסעיף 99(א) לכתב התביעה; אני מחייב את הנתבעים 1 עד 4, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת כפיצוי סך של 80000 (שמונים אלף)₪.

, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד לפירעון המלא בפועל; אני מחייב את הנתבעים 1 עד 4, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט (כולל אגרות תביעה, והוצאות הקלטת פרוטוקול הדיון ביום 1.4.18 ותמלולו במלואן) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט ועד לפירעון המלא, וכן, בנוסף, שכ"ט עו"ד בסך 40000 (ארבעים אלף) ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד לפירעון המלא בפועל ניתנה היום, ד' סיוון תשע"ח, 18 במאי 2018.