ביום 06.10.16 נחתם בין התובעת לבין הנתבעים "חוזה רכישת מיגרש למגורים" (להלן: הסכם המכר או ההסכם) ולפיו מכרה התובעת לנתבעים זכויות חכירה במגרשים 125א מזרח ו-125א מערב לבניית בית דו משפחתי בשטח של 650 מ"ר ומגרשים 125ב מזרח ו-125ב מערב לבניית בית דו משפחתי בשטח של 648 מ"ר (להלן: המגרשים).
טענות התובעת
על פי הנטען בכתב התביעה, בהתאם לסעיף 7.1 להסכם, התחייבו הנתבעים להשלים את בניית בתי המגורים במגרשים בתוך 36 חודשים מיום מסירת החזקה של המגרשים לידיהם, שאם לא כן, יהא הדבר בבחינת הפרת ההסכם.
אשר לסבירות הפצוי המוסכם – סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, קובע כך:
"הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן – פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".
הלכה פסוקה היא, כי ככלל, היתערבות בית המשפט בפצוי המוסכם היא מצומצמת.
...
מקובלת עליי טענת התובעת בסיכומיה המשלימים, כי מקום בו הנתבעים לא עשו המוטל עליהם, הרי שהשאלה עד מתי ניתן היה להנפיק היתרי בנייה היא שאלה תאורטית בלבד.
מעיון בסעיף 9.1 להסכם המכר עולה, כי סוכם בין הצדדים כי סכום התמורה בגין רכישת זכויות החכירה הינו 1,000,000 ₪ כולל מע"מ. עוד סוכם, כי הנתבעים ישלמו לתובעת סכום נוסף של 1,173,874 ₪ עבור "מלאכת ביצוע הפיתוח". כלומר, כפי שטוענת התובעת, סכום התמורה המלא כולל פיתוח, לפי ההסכם, עומד על 2,173,874 ₪.
לעניין זה יפים הדברים שנפסקו בע"א 126/84 דוד יצחקי נ' משה שור, פ"ד לח(3) 620:
"ויודגש, המבחן לא ייעשה על-פי הנזק, אשר נגרם בפועל ובדיעבד עקב ההפרה. ואין זה מעלה ואינו מוריד, אם בפועל לא נגרם כל נזק שהוא, או אם נגרם נזק, ששיעורו עולה מאה מונים על שיעור הפיצוי המוסכם. השאלה אינה, אם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך. השאלה היא, אם הוא נקבע תוך יחס סביר לנזק, שניתן היה לצפותו כתוצאה מהפרה כזו, שאירעה בפועל".
וראו גם תא (מחוזי - ת"א) 1642/97 ס.א.י. – ירק בניה והשקעות בע"מ נ' הרדופים יוזמה בבניה בע"מ.
סוף דבר
על יסוד האמור לעיל, הריני מקבל את התביעה ומורה כדלקמן:
על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 217,387 ₪.