מהמכתב עולה כי הגורם העקרי בגינו לא ניתנו לבינון סמכויות, הנו תמר ממן אשר סירבה לאשר את העברת הסמכויות:
"... מדובר בעוזרת אשר הבנתה את החוק, את המינהל התקין והמינהל הצבורי שואפים לאפס. ובעניין יחסי עבודה, יחסי אנוש וניהל עוד פחות מזה." (ס' 7)
ובסעיף 8- "הצבתה של "עוזרת" ראש המועצה בראש מערך ניהול משאבי האנוש של המועצה נוגדת את הדין, את הוראת משרד הפנים ובנגוד לבקרה הדיפרנציאלית שהיא בסיס הליבה בהעצמת ההון האנושי ברשויות המקומיות שמקדם משרד הפנים ועלולה להסב למועצה נזק רב."
("ראש מועצה רשאי למנות את חברי וועדת מלח לא נידרש אישור מליאה." עמ' 12, שורה 3)
גם בנוגע ליתר התפקידים שהעניק לממן (פירסום הודעות דוברות, יועצת לקידום מעמד האשה ) טען כי בתוקף סמכותו לתת לה את התפקידים וכי הדבר תקין מבחינה ציבורית, על אף שמשרד הפנים קבע כי יש לפרסם מיכרז לתפקיד של יועצת לקידום מעמד האשה.
בהליך אחר שהגיש התובע נגד דני בוקובזה, ששמש אז כסגן ראש המועצה האזורית באר טוביה, (ת"א 32073-03-20), נדונה תביעתו לפצוי בגין לשון הרע בעקבות מכתב ששלח בוקובזה לקבוצת "ווטספ" בה היו חברים 22 חברי מליאת המועצה ובהם נטען כי התובע מיתעלם מהחוק ונאמן באופן מוחלט לעוזרת שלו, תמר ממן (הלא היא מושא הפרסומים גם בהליך זה) אותה הוא משרת וכי היתנהלותו המביכה גורמת לביזוי תפקיד ראש המועצה ופוגעת בהם ובציבור.
בסיכום דברי מצאתי לנכון להביא את דברי כב' השופט א' רובינשטיין במסגרת רע"א 2816/17 אבירם דהרי נ' שי לוי, 10.05.17, בעיניין בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש שהיה ראש העיר קרית גת בנוגע להליך בגין אמירה בכתבה העוסקת בעיקר בסיקור היבטים לא חיוביים של תיפקוד הערייה בראשותו:
"הינה כי כן, המבקש, המכהן כראש עיר, מעסיק את הערכאות השונות לא אחת, בהגשת תביעות בגין לשון הרע אם נגד עיתונאים – לרוב – ואם נגד אחרים (ראו רע"א 9371/16 דהרי נ' לדרמן (10.1.17)). לא ייפלא אפוא כי בית המשפט לתביעות קטנות סבר שהמבקש עושה שימוש לרעה בהליכי משפט – במקרה דנא משום משהגיש לא פחות משלוש תביעות בגין אותה כתבה מושא הבקשה דנא, דבר המדבר בעדו במובהק...
...
ההגנות העומדות לנתבעים
התובע תיאר את בוקר כמי שעושה שימוש לרעה במקומון כנשק ובאלימות עיתונאית, אולם אופן הטיעון הכללי של התובע תוך התפרסות על כל הכתבות וזניחת ניתוח עובדתי בסיכומים אילו ביטויים בכל כתבה וכתבה אינם נכונים ומהווים לשון הרע, מובילים למסקנה כי התובע לא הוכיח תביעתו.
סוף דבר
מכל האמור לעיל עולה כי התובע סבור כי בכוחו לחנך את המקומון לתרבות דיון וביקורת עניינית, אולם למרות טיבה של הביקורת, במקרה הנדון התבססה על עובדות נכונות ולא חרגה לעבר ביטויים שלא ראוי לפרוש עליהם את ההגנות שנועדו לשמר את חופש הביטוי בכלל, וחופש העיתונות לבקר נבחרי ציבור בפרט.
אשר על כן, התביעה נדחית.