תביעה בגין הלוואה שניתנה לצורך פרויקט נדל"ן ברומניה

בחודש מאי 2008, היתקשר המשיב 4, ביחד עם שותפו, מר בצלאל גיא (להלן: המשיב 5), בהסכם הלוואה למימון עסקת נדל"ן ברומניה, עם המשיב 1, שהוא אזרח זר. על פי הסכם ההלוואה, התחייב המשיב 1, אשר יוצג במעמד זה על ידי מיופי כוחו – גב' מרים יעקבי (להלן: המשיבה 2), שהיא אחותו, ובן זוגה, מר עמירם יעקבי (להלן: המשיב 3) – להעביר למשיבים 4 ו-5 סכום של 5 מיליון דולר (להלן: החוב).

המשיבים 4 ו-5 והחברה שבבעלותם לא עמדו במועדי פרעון החוב שנקבעו בהסכם ההלוואה, לנוכח קשיים מסוימים בבצוע פרויקט הנדל"ן בחו"ל. לאחר שהתקיימו מגעים בין המשיב 4 לנציגי המשיב 1, חתמו הצדדים, ביום 4.2.2009, על שני מסמכים נוספים.

עקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בית משפט קמא, בפסק דין מפורט ומנומק, קיבל באופן חלקי, הן את התביעה העיקרית והן את התביעה שכנגד, בקובעו כי עסקת המשכנתא תקפה, בעוד שלעסקת המכר, אשר לא הסתיימה ברשום, לא יהיה כל תוקף כלפי המערערים.

נטען, בהקשר זה, כי אין לראות מתן הלוואה "בריבית דראקונית שבין 106%-202% תוך שנה", משום תמורה הולמת לגבי הסכם המשכנתא, אשר ניתנה כבטוחה להלוואה זו. עוד נטען על ידי המערערים, כי ספק אם במסגרת הסכם המשכנתא ניתנה תמורה כלשהיא למשיב 4, לא כל שכן תמורה המשקפת, באופן אובייקטיבי, את ערכה של הזכות.

אשר לערעור שכנגד, טענו המשיבים 3-1, כי עסקת המכר תקפה משום שניתנה במסגרתה תמורה משמעותית, כך שזכויותיו של המשיב 1 בנכס, אשר נרכשו בתום לב, עדיפות.

...

ואולם, לאחר שנשמעה עמדת המערערים, הודיע ב"כ המשיבים 3-1, כי "כיוון שאין הסכמה אני מבקש שיישקלו שני הערעורים". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, כמו גם בהודעת הערעור ובסיכומים, ולאחר האזנה לטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין שני הערעורים להידחות, תוך אימוץ פסק דינו של בית משפט קמא, בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בהתאם לכך, מסכים אני עם קביעתו של בית משפט קמא, לפיה הסכם המשכנתא תקף, בעוד שאין תוקף לעסקת המכר בנכס, שעה שרכיב התמורה בהסכם זה, נופל בהרבה משווי הנכס באותה עת. עוד מקובלת עליי עמדתו של בית משפט קמא ביחס להפחתת שיעור הריבית, במסגרת הסכם המשכנתא, שכן השיעור שנקבע הוא בגדר "פיצוי מוסכם", שאינו עומד ביחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו במועד כריתת ההסכם.

סיכומו של דבר, משלא מצאתי כי נפלה טעות או כי קיים פגם כלשהו בפסק דינו של בית משפט קמא, אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים.

מאידך, יש גם לדחות את הטענה לפיה "הנתבע ושותפו הציגו שורת מצגים הנוגעים לבעלותם בפרויקט ברומניה", שכן החברה היא בגדר משקיעה בנדל"ן ברומניה יחד עם הנתבע ושותפו כבר מחודש יוני 2008, כך שיש לה ידיעה מוחלטת בקשר עם הנדל"ן ברומניה והיא לא נזקקה כלל ל"מצגים" וממילא גם לא היו ולא הוצגו כאלה בפני "השותפה" החברה.

" דהיינו, על הנתבע ושותפו היה להמציא לתובעת אישורים המעידים על זכויותיהם בנכס בגינו העבירה להם התובעת סך של 650,000 אירו, וכן אישור מהבנק הרומני על נכונותו לתת הלוואה לצורך פיתוח הנכס.

כפי שפורט בהרחבה לעיל, מחד כנגד הנתבע ושותפו עמדה תביעה שטרית להחזר ההלוואה שטענה התובעת שנתנה לנתבע ושותפו לצורך הפרויקט ברומניה, ומאידך הגישו הנתבע ושותפו תביעה כספית כנגד התובעת לפצוי בגין הנזק שגרמה להם התובעת, לטענתם, בהפרת ההסכם ואשר הוערך על ידם בסך של 10,000,000 ש"ח. בנוסף, הנתבע ושותפו היתנגדו להסדר הנושים שהגישה התובעת במסגרת תיק פר"ק, כאמור לעיל, דבר שהיה גורם לסיכול אפשרות הסדר הנושים, הפשרה בתביעה הייצוגית והתביעה הנגזרת שהוגשו כנגד התובעת ונושאי המשרה שלה.

...

בשולי הדברים יוער כי אינני מקבלת את טענת התובעת שמטרת נסיעתו של מר מימון לרומניה במאי 2011 הייתה לצורך עסקה זו, אלא נסיעה זו הייתה גם לעסקאות אחרות שהיו למר מיימון ברומניה , אליה נסע מספר פעמים ללא קשר לעסקה זו, כפי שעולה גם מעדותו של מר מיימון שבדיקת הנכס הייתה בין "יתר הפגישות" שהיו לו ברומניה (עמוד 25 לפרוטוקול שורות 22-24 ועמוד 26 שורות 11-12).

במצב דברים זה וכשאני מאזנת בין החשיבות שיש לתת למילה הכתובה והחתימה עליה מחד, ומאידך לחובת הגילוי הנאות וכוונת הצדדים כפי שהיא עולה מהנסיבות שהביאו לחתימה על הסכם הפשרה, אני קובעת כי נכון יהיה לקבוע שהפיצוי במקרה הנדון יעמוד על סך של 75,000 אירו, מחצית מהסכום שקבעו הצדדים.

סוף דבר: בנסיבות אלו ולאור מכלול הראיות, אני קובעת, כי על הנתבע לשלם לתובעת סך של 75,000 אירו תוך 60 יום, כשהפגרה במניין הימים.

כעולה מגירסת הנתבעים, גיוס ההלוואות לצורך ההשקעה בפרויקטים נעשה באמצעות הנתבעת 3, שהיא החברה שקישרה בין קבוצות משקיעים (מלווים) לבין היזמים שהיו זקוקים למימון.

עוד הוסיפו התובעים כי אדם סביר שהיה יודע את האמת אודות הפרויקטים נושא התביעה, לא היה מסכים לממנם, לא כל שכן כאשר מדובר ב"הלוואת מזנין" (הלוואה שניתנת בדרך כלל במסגרת פרויקט נדל"ן בו הלווה לווה את ההון הדרוש לפרויקט מבנק או מוסד פינאנסי ומשלים את ההון הנוסף ממלווים חצוניים למערכת הבנקאית, המקבלים בתמורה ריבית גבוהה יחסית וזכות להישתתף בחלק מריווחי הפרויקט).

לעניין זה הפנו התובעים לדוחות הנתבעת 2 לשנים 2007-2009 (נספח ט לכתב התביעה), שם צוין כי – "עקב אי עמידת התאגידים הקשורים בהתחייבויותיהם נאלצה לידר לחתום במאי 2008 על הסכם (בסעיף זה – הסכם ההלוואה)... תשלומים שיתקבלו על ידי לידר אינטרנשיונאל [הנתבעת 4 – ר.ר.] במקרה של מימוש החזקותיה בפרויקט Pipera שברומניה ו/או באחת מחברות הלטביות הנ"ל, ו/או במניות לידמס שהיו בבעלות לידר אינטרנשיונאל במועד ההנפקה הראשונה לציבור של לידמס (עד 2.5 מיליון אירו), ישמשו לצורך פרעון מוקדם של ההלוואה". אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו שנפגעה זכותם לקבלת עודפי הנזילות בפרויקט פיפרה.

בהיעדר מצג פוזיטיבי כזה, לא ניתן לקבוע כי התובעים היו יכולים להסתמך על נתון בדבר החלק היחסי שיהיה לנתבעת 4 בהשקעה בפרויקט לצורך הערכת הסיכון שלהם בהשקעה.

...

לסיכום נקודה זו – החלטת דירקטוריון השותף הכללי לשעבד אחוז קטן מזה שהובטח לתובעים היתה החלטה בניגוד עניינים.

הנתבעים לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו כי מדובר בהחלטה שהיתה – במועד קבלתה – לטובת השותפות והשותפים המוגבלים בה. יחד עם זאת, לא הוכח כי ההחלטה גרמה נזק לתובעים ולכן דינה של הטענה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי דין התביעה להידחות.

בסמוך לאחר מכן, פנה הנתבע לתובעת ולמנוח והודיע להם על כוונתו להקים פרויקטים בתחום הנדל"ן ברומניה, ובקש שילוו לו את הסכום הנ"ל. מהעדויות התברר כי קודם לפניה הנ"ל, נטל הנתבע מהתובעת ובעלה המנוח הלוואות נוספות אשר ניפרעו על ידו.

לטענתה, הנתבע ניצל את האמון ואת הקשר המשפחתי שהיה ביניהם, ושיכנע אותה ואת בעלה המנוח להמיר את ההלוואות הפרטיות שניתנו לו על ידם, להלוואות בעלים לטובת חברה שהיתה בשליטתו הבלעדית, במטרה להיתחמק מהתחייבותו האישית לסילוק ההלוואות הנ"ל. לטענתה, המהלך הזה תוכנן היטב על ידי הנתבע, תוך הצגת מצג מטעה בנוגע להקף פעילותה של החברה ולרווחיותה, ובידיעה כי לחברה אין יכולת לפרוע את ההלוואות הנ"ל. הנתבע הכחיש מכל וכל את הטענות שיוחסו לו בתביעה, וטען כי המדובר בפרויקט נדל"ני גדול שהיה אמור להניב רווחים גדולים, ושבו הושקעו מאמצים וכספים רבים על ידו בסכום של כ-5 מיליון ₪.

המסקנה היא איפוא, שההסכמים הראשון והשני שעליהם חתמה התובעת מרצונה הטוב והחופשי, ושלפיהם הסכימה להעניק לחברה הלוואות בעלים ללא בטוחה ו/או ערבות אישית של הנתבע, הנם הסכמים מחייבים לכל דבר ועניין משלא הוכח כי נפל פגם בכריתתם, ולפיכך, טענת התובעת לחיוב הנתבע באופן אישי בגין ההלוואות הנ"ל דינה להדחות.

...

לסיכום התובעת העבירה לחברה כספים ביודעה כי עסקינן בהלוואות בעלים שניתנו לחברה ללא כל בטוחה ו/או ערבות אישית מצד הנתבע להשבתן, וכי החברה היא זו שאמורה היתה להשיבן מתוך רווחיה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי התובעת לא הצליחה להוכיח את טענתה בדבר קיומה של התחייבות אישית מצד הנתבע לפירעון ההלוואות שניתנו על ידה לחברה, ומשכך דין התביעה להידחות, וכך הנני קובעת.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪ (כולל מע"מ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לפיכך ניתן לומר, כי הלכה למעשה, העירעור ביחס לדחיית התביעה שכנגד נזנח ונותר לידון בעירעור המתייחס לתביעת המשיב שהתקבלה, בלבד.

כדברי בית-המשפט קמא בפסק-דינו (סעיף 51), "לטענתו [של המשיב כאן] התשלומים הועברו לצורך ניהול נכסי הנדל"ן של יצחק [המערערים כאן], לרבות רכישת נכסים בשמם ועבורם, ניהולם השוטף, תשלומי מיסים, מקדמות, תיחזוקה שוטפת, שיפוצים, העמלות אשר סוכמו בגין רכישת הנכסים והתחשבנות בגין הלוואות שניתנו ליצחק על ידו בעבר...". בית-המשפט דחה את טענת המערערים, לפיה, הם לא היו חייבים לשלם למשיב את התשלומים שהוא טוען להם, וכן דחה את טענתם, כי הם שילמו את "התשלומים שביתר" עקב איומים מצד המשיב.

בית-המשפט קמא ציין בפסק דינו (סעיף 58), כי "הצדדים התנהלו במהלך כל התקופה בה ניהל כהן את נכסי יצחק ברומניה, ללא קבלות". בכך נטל המשיב את הסיכון, שהוא לא יוכל להוכיח כי הכספים ששולמו לו לא כללו את שכר טירחתו, כשם שהמערערים נטלו על עצמם את הסיכון, שהם לא יוכלו להוכיח שהם זכאים להחזר "התשלומים שביתר". כפי שנאמר בפיתגם צרפתי עתיק (בתירגום חופשי), "חשבונות טובים עושים חברים טובים". חוסר הקפדת הצדדים על היתחשבנות מסודרת ועל העברת קבלות מסודרת הוא שגרם לכך שלא ניתן לברר את האמת עד תומה, אולם כשם שהדבר ניזקף לרעת המערערים בדחיית תביעתם שכנגד להשבת "התשלום שביתר", כך יש לזקוף זאת לרעת המשיב בהקשר לתביעתו לתשלום שכר טירחתו.

אולם, מלבד זה שהסברו של המשיב בבית המשפט קמא ובערכאה זו סותר את דבריו המפורשים שנאמרו בעדותו בבית-המשפט ברומניה, לפיהם הכספים התקבלו עבור "השבת הסכום", כלומר: עבור השבת השקעתם של המערערים בפרויקט של זינגר, לא עבור "ריביות" ולא עבור הפיצויים כנגד האיחורים, הרי שכאשר הוא נישאל בדיון כאן, מהיכן זכותו לקבל אחוזים מאותן "ריביות", השיב סתמית: "זה ההסכם שלי איתם, אחרת לא הייתי מוכן לגבות" (עמ' 8 לפרוטוקול).

...

אני סבור, שהמערערים צודקים בטענתם, כי בנסיבות ענייננו הנטל להוכיח כי שכר הטרחה לא שולם למשיב מוטל היה עליו, וכי הוא לא עמד בנטל זה, ומטעם זה צריך היה לדחות את תביעתו.

מסקנתי היא לכן, לאור כל הדברים לעיל, כי גם תביעתו של המשיב נגד המערערים לתשלום שכר טרחתו, דינה היה להידחות.

משהמשיב, איש עסקים ותיק ומנוסה, בחר להגיש את תביעתו בבית משפט ישראלי, אף שהדעת נותנת כי כל האסמכתאות הרלבנטיות, לרבות ניהול ספרים ודווחים לשלטונות המס רומניה, מצויים מעבר לים, והגיע לבית המשפט בישראל וידיו ריקות, מן הראוי היה לדחות אף את תביעתו, כשם שנדחתה התביעה שכנגד שהגישו המערערים, הגם שמקובלת עלי מסקנת בית משפט קמא כי המשיב אכן הוכיח את זכותו לקבלת דמי התווך שהובטחו לו בהסכם שכר הטרחה.