תביעה בגין הודעות ספאם לתיבות דואר אלקטרוני

תביעה שעניינה הודעות "ספם" למספר רב של תיבות דואר אלקטרוני שבשליטת התובע.

לאחר אלה, ושיקלול כלל טענות הצדדים באשר לדרך הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט, על רקע הפסיקה הנוהגת: סך של 14,000 ₪ ייפסק לתובע, מחציתו בגין ההודעות עצמן, מחציתו בבחינת הוצאותיו בהליך פשוט שהנתבעת הביאה להארכתו הבלתי סבירה.

...

מקובלת עליי טענת הנתבעת כי לא פעלה בתחום זולת עם טוויסטד, ומכאן שאם אותם גורמים נוספים (שטוויסטד רצתה לצרפם לתביעה, אך לא היה בידה נתיב חוקי לעשות כן בהיות התביעה בסדר דין מהיר) פעלו כקבלניה שלה, לא יהיה בכך לפטור את טוויסטד; כך גם לא כתבי השיפוי שאותם גורמים נוספים מסרו לפי הנטען בידיה של הנתבעת, אם זו לא בחרה לפעול על בסיסם.

סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 7,000 ₪ בקשר עם ההודעות ששלחה אליו, ועוד 7,000 ₪ הוצאותיו בקשר עם ניהול ההליך, ובסה"כ 14,000 ₪.

לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע (כב' הרשם הבכיר אורי הדר), שניתן ביום 4.11.16, בו התקבלה באופן חלקי תביעת המבקש נגד המשיבות לפצוי כספי בגין שיגור הודעות פרסומיות ("spam") בנגוד לחוק התיקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק התיקשורת").

מעיון במסמכים המצורפים, בפרוטוקול הדיון ובפסק דינו של בית משפט קמא, עולה שאין חולק כי בין התאריכים 9.9.15-22.2.16 שיגרו המשיבות 17 הודעות המתארות מיגוון חבילות נופש, המשווקות על ידיהן, לתיבת הדואר האלקטרוני של המבקש, וזאת בנגוד לסעיף 30א לחוק.

סעיף זה קובע כי בקביעת שיעור הפצוי אין להדרש לשעור הנזק שניגרם לתובע בגין ההפרה.

...

סיכומו של דבר, אין עילה למתן רשות ערעור.

אף הטענה לפיה המבקש פועל ממניעים פסולים, דינה להידחות, שכן מטרת המחוקק בחקיקת החוק נועדה לאפשר את יישומו בחיוב פיצויים לדוגמא, כדי להרתיע חברות מפני עבירות על החוק, ואף אם חלק מהתנהגותו של המבקש לא הייתה בגדר "התנהגות מקובלת ובתום לב", הרי דרישתו העקרונית לפיצוי נכונה וראויה.

סיכומו של דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקש טען כי ההסכם הופר במשלוח 16 הודעות פירסומת לתיבת הדואר האלקטרוני שלו (להלן: "הודעות הדוא"ל") ועוד 11 הודעות פירסומת ב- SMS.

לא כך נהג בית משפט קמא, כי אם קבע בפסק הדין כי אין די 'בצרוף ההודעות לתיק' ומשכך, דחה רכיב תביעה זה. הודעות הדוא"ל שהוגשו כראייה, כללו את כתובת הדוא"ל של השולח – המשיבה, כתובת הנמען - המבקש; תוכן שיווקי , בתמונות ובמלל וכן 'חתימה' של השולח בסופן.

ברעא 7064/17 יהונתן ארד נ' מנקס אונליין טריידינג בע"מ (11.12.2018) שענייננו, בתביעה קטנה שהוגשה בגין משלוח הודעות 'ספם', נאמר על היות התביעה הקטנה, הליך צרכני.

  לאחר שבחנתי ושקלתי את הדברים, בריבוי הודעות הדוא"ל שנשלחו למבקש בהפרה של ההסכם ושל הוראות חוק התיקשורת ובהיתחשב מנגד, בהתנהלות המבקש בפעולותיו להביא להסרתן, כמובא בפסק הדין, ולא בדרך של מענה על גבי הודעות הדוא"ל עצמן ולהשלכות הכרוכות בטיפול בכך, אני מעמידה את הפצוי בגין הודעות הדוא"ל על סך של 8,000 ₪.

...

נוכח ההסדרים המיוחדים לניהול תביעה קטנה שצריכה, להתברר בהליך מהיר ויעיל וללא ייצוג ובהתחשב, במסכת העובדתית שהובאה בפני בית משפט קמא, נכון היה להסתפק בתדפיסים של הודעות הדוא"ל שהגיש המבקש אשר בית המשפט, מצאו כמהימן.

לפיכך דין הערעור להתקבל במובן של קבלת הודעות הדוא"ל השיווקי מהמשיבה, אצל המבקש.

  לאחר שבחנתי ושקלתי את הדברים, בריבוי הודעות הדוא"ל שנשלחו למבקש בהפרה של ההסכם ושל הוראות חוק התקשורת ובהתחשב מנגד, בהתנהלות המבקש בפעולותיו להביא להסרתן, כמובא בפסק הדין, ולא בדרך של מענה על גבי הודעות הדוא"ל עצמן ולהשלכות הכרוכות בטיפול בכך, אני מעמידה את הפיצוי בגין הודעות הדוא"ל על סך של 8,000 ₪.

רקע עסקינן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה טענה בדבר הפצת דברי פירסומת אסורים ("ספם") על ידי המשיבים, לפי הנטען – באמצעות משלוח הודעות דואר אלקטרוני שכוללות תוכן פירסומי בנגוד לדין.

לטענת המבקש, המשיבים הפרו את הוראות סעיף 30א לחוק התיקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (להלן: חוק התיקשורת), בכך שהפיצו הודעות פרסומיות ("ספם") לתיבת הדואר האלקטרוני השייכת לו. לפי הנטען, המבקש היתעניין בלימוד בניית אתרים עבור רעייתו, ולשם כך ביום 31.8.2021 השאיר פרטים באתר המקוון של המשיבה 1 "לצורך יצירת קשר בלבד". המבקש ציין כי לא ביקש להרשם לרשימת הדיוור ולא הסכים למשלוח דברי פירסומת מאת המשיבה 1.

סעיף 5(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות) קובע כי "בקשה לאישור תוגש לבית המשפט אשר לו הסמכות העניינית והמקומית לידון בתובענה הייצוגית אם תאושר...". לעניין הסדרי הסמכות המקומית הפרטניים, תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 מפנה לתקנות וקובעת כי "בכל עניין של סדר דין בבקשה לאישור או בתובענה ייצוגית, יחולו תקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחויבים, והכל אם אין בחוק או בתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנידון". אם כן, כללי הסמכות המקומית הקבועים בתקנות חלות על הליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, אם כי יש להחיל את ההסדר הקבוע שם "בשינויים המחויבים". תקנה 7(א) לתקנות קובעת כי "תובענה תוגש לבית המשפט המצוי במחוז שיפוט של מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או במקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים...". תקנה 7(א) קובעת איפוא מספר חלופות אשר בהתקיים אחת מהן קונה בית המשפט סמכות מקומית.

...

בהחלטה שניתנה בת"צ (מחוזי מרכז) 57574-12-13 כהן נ' מדיקל בע"מ (24.4.2014) (להלן: עניין כהן), עמד כב' השופט גרוסקופף על האופן בו יש לבחון את הסמכות המקומית בהליך ייצוגי – האם היא נגזרת מעילת התביעה האישית של המבקש בלבד ומוגבלת למחוז השיפוט בו יכול היה המבקש להגיש את תביעתו האישית, או שמא היא נגזרת ממאפייני הקבוצה שייצוגה מתבקש? בעניין כהן נקבע כי להעדיף את גישת "העילה הקבוצתית" שמשמעותה כי "יש לאפשר את הגשת התובענה לא רק במחוז השיפוט בו ניתן היה להגיש את התביעה האישית של המבקש, אלא בכל מחוז שיפוט שיש לו זיקות מספיקות לתובענה הייצוגית, אם תאושר". מהן אותן "זיקות מספיקות" של בית המשפט לתובענה הייצוגית המקנות סמכות שיפוט מקומית? לכך התייחס כב' השופט גרוסקופף בעניין כהן וציין דברים אלו: "מבלי להתיימר למצות את הסוגיה, סבורני כי בכל מקרה בו חלק לא זניח של חברי הקבוצה יכול היה להגיש תביעה אישית במחוז שיפוט מסוים, די בכך על מנת להקנות סמכות לבתי המשפט הפועלים באותו מחוז לדון בהליך התובענה הייצוגית. כך, למשל, כאשר מדובר במוצר אשר שווק הן במחוז צפון והן במחוז המרכז, הרי שיש לאפשר את הגשת התביעה בשני המחוזות, לפי בחירת המבקש ובא הכוח המייצג, וזאת ללא קשר לשאלה מהו מחוז השיפוט בו נרכש המוצר על ידי המבקש". לעמדתי, לדברים אלו יש להוסיף שיקולים שעניינם מתאם ויחסי גומלין בין העילה האישית לבין העילה הקבוצתית.

בכל הקשור לשאלת הסמכות המקומית, המבקש כשל בחובה זו ועל כן התוצאה היא שיש לקבל את עמדת המשיבים ביחס לסמכות המקומית.

קצרו של דבר שאני מורה על העברת ההליך לבית המשפט המחוזי – מרכז.

מונחת לפניי תביעה לפצוי כספי בגין אפליית התובע בקבלת שירותים מהנתבעת וכן בגין קבלת הודעות ספם שנתקבלו בתיבת הדואר האלקטרוני שלו מבלי שניתנה לכך הסכמתו תחילה.

עם זאת, הגם שככלל הנטל הוא על התובע ולכן עליו להוכיח אימתי נחסם, הרי מקום בו הנתבעת מודה כי לא הודיעה לתובע על החסימה והחסימה בוצעה על ידה באופן חד צדדי, כי אז ברור שלא יכול לדעת אימתי נחסם עת הנתונים הם ברשותה משהיא ביצעה את הפעולה ולא יעלה על דעתו לשמור הודעת "שגיאה" שלא ראה בכך חסימה ולא סבר כי בכוונתה לחסום אותו עד אשר גילה 8 חודשים לאחר מכן עם וידויה לאחר שנתקל בהודעת השגיאה וניסה לקבל תמיכה, או אז כבר באותו החודש הגיש תביעתו.

...

בעניין שופמיינד נפסק כי "מלשון סעיף 30א(י)(1)  עולה ברורות כי המחוקק לא חייב את בית המשפט בפסיקת הפיצוי אלא הותיר זאת לשיקול דעתו. במקרים מתאימים בימ"ש רשאי שלא לפסוק פיצוי אם הוא מגיע למסקנה שאין הצדקה לפסיקת הפיצוי כמבוקש", וכי רשאי בית המשפט להקטין את סכום הפיצוי בשל פנייה מאוחרת למדוור וצבירת הודעות, גם אם תובע פעל בתום לב. מכל מקום, נקבע, כי ככלל, אין חובה לקבוע סכום עבור על הודעה בנפרד ואין חובה  לערוך חישוב אריתמטי מדויק של סכום "פיצוי" עבור כל הודעה בנפרד.

לאחר ששקלתי את השיקולים הצריכים לעניין בהתאם למתווה שהוצג, ובחנתי את ההודעות שנשלחו באופן תדיר יומיומי שהתובע היה מוכן לספוג את כמות המיילים על בסיס שכזה משזו דרכה (גם בתקופה שלא הייתה מחלוקת בנוגע ליכולתו לרכוש) אולם כל עוד הוא יכול לבצע רכישות גם אם לא היה שבע רצון מהשירות, ובחנתי את ההודעות שמגיעות ל-50 במספר בערך אולם לא כמות כאן היא הנמדדת לצורך הפיצוי אלא עצם משלוח דברי הפרסומת משהתובע כאמור מוכן היה כאמור לספוג את הכמות הזו שלא היוותה עבורו הטרדה ולא היא זו שהטרידה אותו משאחרת גם בימים כתיקונם היה עוצר זאת ומנגד לא פיצוי לפי פר הודעות הוא אשר ירתיע את העוסק משלו הייתה נקודת הזמן של ההסרה מוסכמת הרי שהעוסק היה מפסיק מיד אלא עצם הפיצוי במקרה דנן; כאשר אין מדובר במי שצבר הודעות עת יכול היה להסיר עצמו ועושה בכך שימוש לצורך הפיצוי אלא במי שנמנעה ממנו על ידי העוסק המפרסם האפשרות להסיר עצמו מוקדם יותר משלא ידע על החסימה ובכוונת מכוון (הן לגבי מועד החסימה שלא גילתה לו בזמן אמת והן לגבי החסימה בכוונת מכוון שלא ירכוש אצלה את המוצרים שהיא מפרסמת לו) עת הדגש הוא אפוא יותר על התנהלותה כמי שהסירה אותו ומכאן כהיקש שיש להכיר בבקשה להסרה מצידו כמוקדמת יותר, ובמקרה העוסק המפרסם נוהג לשלוח מידי יום הודעות לכלל רשימת התפוצה כאשר כאן ההטרדה נולדה בנסיבות אלו בדיעבד עת הצטברו ההודעות ששיגרה על דרך היום יום ללקוחותיה (כך שמדובר בעניין שלא הכמות היא המשפיעה אלא עצם התנהלותה) ובשים לב לנסיבות ביצוע ההפרה שאינן גלויות וברורות מאליהן לרבות מועד החסימה המדויק להבדיל מהטווח, כאשר בסופו של יום התובע הסיר עצמו בשל התנהלותה ולא בשל החסימה – כבר בתחילת חודש נובמבר, הרי שאני סבורה כי גורם ההרתעה יושג כך שמקום בו היא מבקשת לחסום לקוח יהיה עליה לפעול באופן אקטיבי להסרתו מרשימת הדיוור ולחלופין לעדכן אותו לרבות מתן הזדמנות לסרב לקבלת משלוח הודעות פרסומת.

סך הכל תשלם הנתבעת לתובע סך של 6500 ₪ שישולמו תוך 30 יום מהיום.